אוצרות ומחאות

על "בבטן הלווייתן"

1.

מפעם לפעם אני מניח מאמר של אורוול קרוב למחשב כשאני כותב (המאמרים שכתב יקרים לי יותר מהרומאנים שלו). יש ימים שהמאמר הנכון להם הוא "בבטן הלווייתן", שאורוול פירסם ב-1940. אני חוזר אליו כשאני רוצה לחשוב על סקס בספרות, או כשנגמר לי הכוח לסנוב הספרותי, או כשמעניין אותי לשאול מה זה אנשים רגילים ומה זה אנשים לא רגילים.

אורוול התחיל את המאמר, וסיים אותו, בשבחים גדולים ל"חוג הסרטן" של הנרי מילר. בדרך הוא עבר דרך הרבה ספרים אחרים, וערך השוואות של מילר עם וולט וויטמן, וג'ויס ואודן ועוד שמות שדי מפתיע לחבר בינם לבין מילר. ואז הוא עשה הרבה סיבובים ועקיפות במאמר והוסיף בו, למשל, זיכרון על פגישה שלו עם מילר בפריז, בסוף 1936, כשהיה בדרכו לספרד. משם הוא הפליג אל מחשבות שלו על סקס, ועל קרל מרקס בשביל משוררים אנגלים, ועל "אנשים האכולים רגשות אשם בגלל האי-אורתודוכסיה שלהם", ועל מה שהיה אומר לנו חמורו של בלעם אילו הבנו את מה שאמר. הכתיבה הלא מכופתרת של אורוול, והמסרבת להינעל בתחום אחד, והתמיד בהירה, עוזרת לי שוב ושוב כשאני מתעייף מביקורת ספרות שהיא רק ביקורת ספרות.

כדאי להתחיל ב"חוג הסרטן" עצמו – זה הטקסט שאורוול יצא ממנו וחזר אליו לכל אורך המאמר. אבל בשביל להרגיש מה מצא אורוול בספר צריך לצטט ממנו, ואת זה אורוול לא יכול היה לעשות. "הפרוזה היא מהממת" – כתב אורוול על הנרי מילר, אבל "למרבה הצער אני לא יכול לצטט: מלים שאינן ראויות לדפוס מופיעות כמעט בכל מקום".^[1] באנגליה של 1940 הוא יכול היה לשבח מאד את "חוג הסרטן" אבל לא לצטט ממנו אפילו משפט אחד. אז אצטט אני קטע אחד שימחיש את הדברים שאורוול אהב בספר.

זה קטע שבו דמות בשם "הנרי מילר", אמריקאי חסר פרוטה שנשלח לפריז על ידי אשתו, נונה, כדי לכתוב בה, מקבל ממנה העברה של כמה פרנקים. הנרי הולך אל בולוואר בומרשה, אזור הזונות של העיר, עובר על פני עשרות מהן ובוחר אחת.

אבל –

להנרי לא היו אשליות –

כמו שאמרתי, היא באמת היתה שונה, ז'רמיין.^[2]

ואולי לא נכון לעצור כאן , וכדי להבין את אורוול כדאי לצטט עוד מעט מן ההמשך. מילר כותב בספר שהוא יצר אחר כך דמות ספרותית של זונה בשם קלוד, אבל –

2.

הסיפור ב"חוג הסרטן" – לא בדיוק סיפור, יותר שטף כמו-אוטוביוגרפי של דיבורים ומחשבות – עוקב אחרי השיטוטים, ונסיונות הכתיבה, של "הנרי מילר" בפריז של שנות העשרים המאוחרות ושנות השלושים המוקדמות. הוא מגיע גם לבולווארים המפוארים ולמוזיאונים ולמערכת עיתון, אבל רובו של הספר מתרחש בחדרי מלון מעופשים, ברחובות שורצי חולדות, בביסטרוס של קלושרים ושל יין בטעם חומץ, בחדרי זונות שלא מחליפים בהם סדינים מוכתמים בזרע.

אורוול היה רגיל למקומות הדפוקים האלה. הוא, שנולד- כפי שכתב באירוניה דייקנית- ל"חלק התחתון של המעמד הבינוני-הגבוה" הבריטי, והתחנך בבית הספר היוקרתי איטון, לא המשיך לאוקספורד או לקיימברידג'. הוא נסע למזרח הרחוק ושירת בבורמה בשם האימפריה שהוא למד לתעב, כשוטר שמוביל נידונים שמשתינים מפחד בדרך אל עמוד התלייה. אחר כך הוא חי עם חסרי בית ודלפונים כ"זרוק ודפוק בפריז ובלונדון", כמו השם שנתן לספר שכתב על הימים האלה; ואחר כך חי עם כורים חולי-ריאה ועניים בצפון אנגליה כדי לכתוב גם עליהם בספר "הדרך לרציף ויגן" (שם גם מופיעה הגדרת המעמד שהבאתי). בספר הידוע ביותר שלו, "מחווה לקטלוניה", הוא תיאר את מה שעבר עליו כלוחם בצבא הרפובליקאי הספרדי, בלי לפסוח על שום סירחון בחפירות, ועל שום טמטום צבאי ושום רשעות פוליטית בצד הצודק כל כך. זה הצד שהיה צודק מספיק בעיניו כדי שהוא יסכן את חייו למענו, וגם יפצע בשורותיו פצעים שיקצרו את חייו.

כי אורוול הרגיש מציאות רק אם הוא הרגיש – בחייו ובכתיבתו – קודם כל את המרתפים ואת הכיעור שהיא מייצרת. אם אורוול חי בין אנשים שחיממו את הבתים שלנו בפחם של מנצ'סטר, וגם בין אנשי רוח שהיללו אותו על שנסע להילחם בספרד, הוא נסע למנצ'סטר ולקטלוניה כדי לכתוב ולהביא אל כל בית אנגלי את ההשפלה במכרות האנגלים ואת ההוצאות להורג של רפובליקאים-בידי-רפובליקאים בספרד. שרק לא נעלים את מחיר התרבות שלנו. ובעיקר – שלא נתחסד. שנריח גם את ריח התוצאות של העמדות המוסריות שבהן אנחנו נוקטים. אורוול יאמר לנו שמשטרים אינם נבחנים באידיאלים שלהם וגם לא בכבישים שהם סוללים, אלא באדמות שהם גוזלים ובעינויים השיטתיים שהם מבצעים, כדי שאפשר יהיה להחזיק באידיאלים ולנסוע בשקט בכבישים, וגם בכבישים העוקפים את האדמות הגזולות. והוא לא נבהל ממלים לא ראויות לדפוס. כי הוא ידע שלכל תרבות יש מלים מכובסות שמתחילות בתיאורים של איברי מין ונגמרות ב"לחץ פיזי מתון".

 אורוול ממש לא המעיט בערכן של הקומות שאנחנו בונים מעל המרתפים שלנו. היה לו חשבון ארוך – והוא עורך אותו גם במאמר הזה – עם אנשי שמאל שזלזלו בדמוקרטיה שמכבדת את ה"הביאס קורפוס". הוא רק רצה שנגיע אל הקומות העליונות של ההסדרים החברתיים, שלנו ושל אחרים, אחרי שנעבור במרתפים. מה עוד שהוא מצא במרתפים מה שמתחסדים של טינופת מטהרים ומרוממים, והוא לא טהר ולא רומם. "הגאולה דרך הביבים" היתה זרה לאורוול. ב"בטן הלווייתן" הוא כתב בזלזול על סופר כמו פרדיננד סלין ו"מסע אל קצה הלילה" שלו. הוא חשב שמשכילים כמו סלין מתגנדרים בביבים, שהם עושים רומנטיזציה של ביבים – כדי שלא לחיות את האנושי שנמצא בכל מקום, וכדי שלא להישטף בשטף החיים הגדול. בשביל אורוול אין גאולה בשום מקום – לא בביבים של פריז ולא בספרד הנלחמת על נפשה – וצריך לתקוף את שקרני הגאולה. שמחת חיים מוגבלת יש, אבל היא מצויה אצל זונה פאריזאית בדיוק באותה מידה שהיא מצויה אצל וולט וויטמן.

צריך ראש כמו של אורוול כדי להשוות בין שיטוטי האלכוהול והזונות של הנרי מילר לבין המסעות שערך וולט ויטמן בשיריו כדי לשבח ולהלל את מרחבי הגוף האנושי, את מרחבי הטבע שנמסר לאנשים, וגם את מרחבי החופש של הדמוקרטיה שעיצבה חוכמתם והגינותם של אנשים. מילר, אמנם, מקדיש פיסקה אחת לוויטמן, ובין מאות הסופרים והאמנים שהוא מזכיר בספר, אל וויטמן הוא לא מצמיד שתן ובוץ. ועדיין רק ג'ורג' אורוול יכול היה להעלות בדעתו ניסוח כמו "וויטמן בין הגוויות" כתיאור של הנרי מילר. אלן גינזברג לקח את וולט וויטמן אל סופרמרקט בקליפורניה בשיר נפלא שכתב; אורוול לקח אותו אל הזונות הפריזאיות של הנרי מילר.

מה שמצא אורוול אצל וויטמן ואצל מילר הוא "בוא נבלע את העולם בשלמותו" – לא רק רעב אינסופי של הסופר, אלא גם רעב כלפי האינסופיות של העולם. אין שום פינה של חיים שוויטמן יוותר עליה בגלל דעות, או כפירות, או מעצורים, או "לא מהוגן". וכך גם מילר. התחושה החזקה ביותר של הקריאה ב"חוג הסרטן" היא תחושה של היסחפות בזרם של מלים, ומחשבות, ורגעים. וחשוב למילר שנרגיש היטב שהזרם הוא כזה ששום דבר שייסחף אליו לא יהיה זר לו – יפה או מגעיל, מחייה או הורג, צדדי או צדדי פחות (מרכז אין כאן). סתם סיפור שנוסע מא' לב' אין ב"חוג הסרטן". וגם לא דמויות מאופיינות מאד. אין למילר זמן וחשק בשביל הַפְרָעוֹת כאלה לזרימה השוצפת שלו. והוא גם די בז לדרישות האלה מן הפרוזה – שתספר סיפור, שתבנה דמויות. הן נראות לו דרישות מיושנות וטרחניות.

האם לא זה מה שחגגה ז'רמיין בקוס המלוטף שלה? הוא הרי זה שבלע אל תוכו בשבילה "את העולם בשלמותו". הוא זה שהכיל בתוכו את השטף והסחף של "הגברים שאיתם שכבה, ועכשיו איתךִֵֵֵֶַַָ, ועם דוברות שחלפו בדרך, תרנים וסיפונים, כל מעיין החיים המקולל ששוטף דרכך, דרכה, דרך כל מי שהיה לפניך ואלו שיהיו אחריך, הפרחים והציפורים והשמש השוטפת פנימה והניחוח החונק אותך, מַשְׁמִידךָ". וולט ויטמן היה בוודאי גאה בז'רמיין של הנרי מילר (שהיא קלוד, אבל מה זה חשוב) על מעיין החיים ששטף דרכה, כמו ששטף דרכו. לא במקרה מסיים מילר את הספר במשפט שבו הוא עומד נפעם, בשעת שקיעה, מול הסיינה בפריז ו"מרגיש שהנהר הזה שוטף דרכי".

וגם למחשבה שאותו מעיין מבורך שסחף את ז'רמיין הוא גם המעיין המקולל שהשמיד אותה בסופו של דבר, לא היה ויטמן מתנגד מאד. גם אורוול לא היה מתנגד. המעשים שעשה והטקסטים שכתב בהחלט שייכו אותו אל אותם אנשים שהאנרגיה שזרמה בחייהם היתה גם האנרגיה שקרבה את מותם.

3.

כאן אולי צריך להתחיל את המאמר הזה מחדש ולומר ששום דבר אצל אורוול לא יהיה מובן בלי השנאה היוקדת שלו לסנוביות הבריטית. הוא פיתח חוסר סבלנות פעיל מאד כלפי חברה שהיתה קנאית מאד להבדלים המעמדיים שבתוכה, ולשיוך הסנובי של אנשים לאלה שנמצאים, למשל, מילימטר מתחת, או מילימטר מעל, לקו המפריד בין החלק התחתון של המעמד הבינוני העליון לבין החלק העליון שלו (באנגלית הבריטית ההגדרות האלה נשמעות פחות פנטסטיות מאשר בעברית). אורוול שנא את תחושת השייכות של הסנוב, את הנימוסים שלו, את השפה שלו, את הנוירוזות שלו, את הפוליטיקה שלו, את האירוניה שלו, את כוס התה שלו (הוא כתב מאמר מבריק על כוס התה שהוא מכין לעצמו). הוא שנא את מה שהסנוב רואה כטעם טוב, ואת הפינה שהוא משאיר – ותוחם אותה היטב – לרומנטי, ולאקסצנטרי, ולזנותי. והיה לו חשבון מיוחד עם השמאליות של הסנוב, ועוד יותר מיוחד – עם הספרות שכתב הסנוב השמאלי. אחת הדרכים להבין את הביוגרפיה של אורוול היא לשאול מה היה הסנוב השמאלי הבריטי צפוי לעשות, או להגיד, או לאהוב, ואיפה הוא אמור היה לעקם את האף – ולמצוא את אורוול מחפש את ההיפך. ולרוב גם מוצא.

ועדיין אורוול שונה ממילר בכך שהוא לא רק ירק בפרצופו של הטעם הטוב. הוא לימד את עצמו איפה להיעצר בשינאה כלפי הטעם והסדר שהסנוב משולב בהם. היה כאמור לאורוול כבוד עמוק כלפי הדמוקרטיה הבריטית (באיים שלה, לא באימפריה), כלפי העובדה שהיא נרכשה לא בלי דם, אבל בלי הגליוטינה הסיטונית של המהפכה הצרפתית, ושום אח גדול לא הופיע בה – לא חום ולא אדום. הוא העריך מאד את החופש הפוליטי וחופש הדיבור, שנעשו מובנים מאליהם באנגליה כמו הקפל המגוהץ במכנסי הסנוב, אבל לא היה מובנים מאליהם למי שהיה לו לאן לחזור אחרי שהובס בספרד. כי למתנדב רוסי, או למתנדב שחור אמריקאי, לא היה מקום לחזור אליו, שבו יגן עליו החוק מעריצות.

4.

"מובן שסופר לא מחוייב לכתוב באופן ישיר על ההיסטוריה של התקופה, אבל סופר שפשוט מתעלם מהאירועים הציבוריים הגדולים של הרגע הוא באופן כללי אחד שמשתטה או סתם אידיוט". גם את המשפט הזה כתב אורוול ב"בבטן הלווייתן". איך הוא מתיישב עם ההערכה שלו ל"חוג הסרטן"? מה לספר הזרוק הזה ול"היסטוריה של התקופה"? בין הרהורי ארוחת החינם הבאה לבין פטפוטי הבטלנות הבאה, משתרבבת למילר גם פיסקה על בתי המטבחיים של המלחמות בכלל, ושל מלחמת העולם הראשונה בפרט. אבל לומר שמילר מייחס חשיבות מינימלית ל"אירועים הגדולים של הרגע", יהיה מוזר, אם לא מצחיק. בוודאי מוזר כאשר כך כתב על "חוג הסרטן" האיש שכתב את "1984" ואת "מחווה לקטלוניה". למרות שלא היו לאורוול שום אשליות לגבי מידת העניין של מילר בחיים הפוליטיים:

אז איך, אם כן, מצא אורוול חשיבות פוליטית בכתיבה של מילר? איך הוא בנה את מהלך המחשבה שגורם ל"בבטן הלווייתן" להיות לא רק המאמר הכי טוב שאני מכיר על סקס בספרות, אלא גם המאמר הכי טוב שקראתי על פוליטיקה בספרות?

מילר, כתב אורוול, "רחוק ממחאה, הוא מְקַבֵּל". כאשר הסביר אורוול את הקבלה הזאת הוא שילב אותה, כחוליה נחוצה בגשר שהוא מתח ב"בטן הלווייתן" מז'רמיין והאוצר שלה אל האוצר שיכול להיות לכולנו בספרים פוליטיים. הסירוב של מילר למחות כנגד משהו – אורוול לא נגעל ממנו. וְהַקַּבָּלָה ההדוניסטית והפטאלית שקיבל מילר, בדעותיו ובסיפוריו, גם את הדמוקרטיה וגם את הפאשיזם וגם את כל מה שהוא "דפוק וזרוק בלונדון ובפריז" – אורוול צריך אותה. ואם הסנוב השמאלי נגעל מן הקבלה הזאת – אורוול יחבק אותה פעמיים.

כי אורוול מחה על הטינופת שבתקופה יותר מאשר מחו אחרים, אבל הוא לא האמין במחאה מכווצת. "אנחנו חיים בעולם מתכווץ", הוא כתב במאמר. מתכווץ – בגלל מה שנבלים אוסרים לדעת, או בגלל מה שמהוגנים מתביישים להרגיש, או בגלל מה שצדקנים עושים כדי לשמור את בועת הצדיקות שלהם בטוחה וסגורה. אורוול ראה שלושה מיני כיווץ יחד: האחד היה הפחד והצנזורה שהשליטו גם הנאצים וגם הקומוניסטים; השני היה הנוחיות הנשמרת מאינטנסיביות שאימץ המעמד הבינוני בדמוקרטיות המערביות; והשלישי היה הדרך שבה רבים רבים בשמאל האינטלקטואלי אטמו עיניים ואוזניים כדי להתייצב לצד הקומוניזם.

רבים שוכחים היום שאורוול לא היה אהוד על העולם הספרותי האנגלי של 1949 כאשר מיזג ב-"1984" את ברלין הנאצית ואת מוסקבה הקומוניסטית. גם בלי הזדהות שלמה עם המשטר הסובייטי, הפוליטיקלי-קורקט של לונדון המשכילה לא רצה שיקלקלו לו את האופוזיציה שעיצב כנגד סדרי החיים המערביים בעזרת תמונה וורודה, שגם אותה הוא עיצב, של סדרי החיים הסובייטיים. אורוול זכר היטב ש"חוות החיות" שלו פורסם באוגוסט 1945 אחרי שהוצאות ספרים אנגליות ואמריקאיות רבות דחו את כתב היד. והוא ידע שמאחורי המכתבים המנומסים ועמוסי הטיעונים הספרותיים-לעילא שקיבל, הסתתרה התקינות הפוליטית הוורדרדה, מה עוד שהצבא האדום היה בדרכו לברלין. אותן פנים חמוצות של תקינות פוליטית שמאלית הופנו כלפי אורוול עוד ב-1936, כאשר הפר ב"מחוה לקטלוניה" את הצו שאימצו לעצמם סופרים שמאליים רבים לדבר רק על פשעי פרנקו, ולא לדבר גם על הברוטאליות והרפיסות בצד הרפובליקאי. "'האופקים הדמוקרטיים'," כתב אורוול, " הסתיימו בגדרות תייל", אבל לפעמים הם הסתיימו, הוא הוסיף, לא בגלל רשע אלא בגלל נחת הרוח ומניעת כאב הראש שב"גלולות אספירין" וב"סרטים הוליוודיים".

כדי להרחיב את האופקים, הוא חשב, כדאי לעבור דרך קבלה כמו זו שקיבל הנרי מילר את מה שהיה לנגד עיניו – על הבלגן שבו, ועל הקהות שבו, ועל החושניות האפלה שבו. כדי למחות היטב כנגד הרוע כדאי לראות את השפע חסר הצבע, או מרובה הצבעים, שאל תוכו ארוג הרוע. כדי להיות פוליטי צריך לפני כן להיות אנושי בלי גבולות, בלי כיווצים (עד כמה שאפשר. והוא ידע שיש גבולות ויש כיווצים גם למילר. וגם לו לעצמו). לספרות, האמין אורוול, יש סיכוי לפתוח כיווצים, להכיל. אורוול השווה, כאמור, את מילר לוויטמן, והשווה את שניהם לג'ויס, ולקח את ההשוואות האלה אל המגרש הפוליטי; למרות שגם ג'ויס וגם מילר (לא וויטמן) בזו לפוליטיקה, למחויבות הפוליטית, למשמעות הפוליטית של טקסטים ספרותיים. כי מי שרוצה לכתוב על מחנות ריכוז, וגם על ההסכמה שהעניקו מיליונים שחיו בשלווה לנבחריהם בוני מחנות הריכוז – חשב אורוול – צריך לחשוב רחב ופתוח ולא מוסרני ולא מצונזר. מי שרוצה להתקומם כנגד העירוב המוזר של אלות גומי וסרטים הוליוודיים כדאי שיתחיל ממולי בלום של ג'ויס שמתענגת על הציפיה הארוכה במיטה לזיון עם בעלה, שהוא גם כמעט יוליסס הגיבור המיתולוגי וגם איזה סוכן מודעות אפור בדבלין. וכדאי שיתחיל מן המזמורים של וויטמן לגוף על כל אבריו. וכדאי שיתחיל מז'רמיין של מילר ומשמחת העניים שלה. הפוליטיקה, חשב אורוול, מתחילה מן הלא פוליטי, אפילו מן הבז לפוליטי, בתנאי שהוא יודע הרבה על השפע הרגיל של החיים שהפוליטיקה המודרנית מחניקה במומחיות מיוחדת.

5.

כך הגיע אורוול אל בטן הלווייתן. זאת המטפורה שהוא שאל מסיפור יונה הנביא כדי לתאר את מה שלא אהב אצל הסנוב הספרותי. כשם שיש סיכון מקצועי לכורה פחם, וסיכון אחר לזונה, כך יש סיכון מיוחד לסופרים: הם מביאים את העולם אל מילים, ולכן הם, יותר מבעלי מקצועות אחרים, עלולים להסתגר מן הים הגדול בתוך בטנו של לווייתן-המלים שלהם. וכדי שלא להודות בפני עצמם שהם מסתגרים, הם – אומר אורוול – נוטים לטפח שתי תכונות מנוגדות: תכונה של פסימיות קיצונית (אם העולם שחור כל כך, כפי שאני מתאר אותו, זה סימן שעברתי אותו לאורכו ולרוחבו, ובצדק נטשתי אותו והשתכנתי במעי הלווייתן); ותכונה הפוכה של נִבְחָרוּת (אם אני נכלל בין המעטים שאותם בחר הלווייתן להציל מן הסערה שבים סימן שאני מיוחד מאד).

השנאה של אורוול לסנוביות הבריטית נמשכה באיבה שלו לסנוביות ספרותית. והוא הבחין במאמר הזה בכמה מינים של סנוביות: הסופר שההווה המודרני כולו נחות בשבילו כיוון שאיבד את תפארת יוון העתיקה, או את תפארת האמונה הדתית הזכה (שתיהן בדיות, יאמר אורוול); או הסופר שמאמץ תיאוריה, עדיף בארומה מרקסיסטית, וכל מה שהוא רואה נעשה לנמשל של אותו משל תיאורטי; או הסופר שמתחיל להתעניין באנשים רק כשהם מיוחדים, שאנשים נעשים אצלו ספרותיים רק אחרי שהוא מבדל אותם היטב מאיזה המון בזוי; או הסופר שלא מתייהר ולא מצטדק, הוא רק מאוהב בסגנון שלו, הוא רק מספר לעצמו ולנו שכל העולם רב הפנים כולו מתכנס אל דלת האמות של הקו שיודעת היד שלו לרשום. לא היתה לאורוול סבלנות לטווסים ספרותיים – לבנים או שחורים, צדיקים או רשעים. הוא אהב את ז'רמיין של מילר בגלל הקוס האנטי פסימי שלה, ואהב את מילר שהסתגר גם הוא בבטן לווייתן ספרותי משלו, אבל בלי נוסטלגיה, בלי תפארת, בלי אידיאולוגיה נטויות גרון, אולי רק עם סגנון קנאי לעצמו של הזרוק והדפוק.

6.

אורוול של "בבטן הלווייתן" נחוץ לי עכשיו.

דווקא כיוון שהתרבות הישראלית דוהרת אל אפרטהייד ואל השחתת האנושי שבה, כדאי להיגמל מההערצה של כמה דורות בספרות הישראלית לשירי האנשים החלולים של ט.ס. אליוט (שתורגמו לעברית חזקה כל כך גם על ידי דוד אבידן וגם על ידי אורי ברנשטיין). וכדאי שלא להעריך במיוחד ספרים אפוקליפטיים שאין להם יכולת לחיות בתוך תהליך של השחתה, והם מציבים את עצמם בסוף התהליך, בסוף העולם. השחור המוחלט הוא צבע בטוח מדי. או כפי שכתב אורוול:

הפסימיזם של אליוט הוא בחלקו הפסימיזם הנוצרי, שמשתמעת ממנו אדישות מסוימת כלפי הסבל האנושי, ובחלקו הוא קינה על ניוונה של התרבות המערבית ("אנו האנשים החלולים, אנו האנשים הממולאים", וכו' וכו'), מין תחושה של דמדומי האלים שבסופו של דבר מובילה אותו […] להגיע להישג הקשה של הפיכת החיים המודרניים לגרועים יותר מכפי שהם.

       —————–

דווקא בתקופה של פופוליזם, שפורח כעת יותר מאשר בימיו של אורוול, תקופה שבה משטרים לא-ליברליים מלבים שנאת משכילים ושנאת אמנים, כדאי להזהר מלהסביר את השנאה הזאת באיזה הבדלים תהומיים בין אנשים של צ'כוב לאנשים של לא צ'כוב, בין אנשים רגילים לאנשים מיוחדים. ההבדלים המדומיינים האלה משרתים את הרוע הפופוליסטי. או כפי שכתב אורוול:

        —————-

דווקא כאשר אנחנו זקוקים מאד לספרות פוליטית, כדאי להיזהר מספרות שיש לה אידיאולוגיה פוליטית מעל פני השטח ואין בה מזרם החיים המזין את הפוליטיקה מתחת לפני השטח – זה הזרם הוויטמני או המילרי. שהוא אמורפי, שהוא מוצא גם יופי לצד הזוהמה, שהוא נבוך, שהוא לא יודע לאן לזרום אבל הוא זורם גם בלי לדעת. או כפי שנימק אורוול למה הוא העדיף ספרים שנכתבו על מלחמת העולם הראשונה על פני ספרים רבים שנכתבו על מלחמת ספרד והם –

אני לא מתאפק ואקח כאן את ההבחנה של אורוול הצידה: "ימי צקלג" של יזהר מתאר כמה חיילים זוטרים שתקועים על גבעה מנותקת בצפון נגב בתוך קרב, בלי שיש להם מושג על התמונה הכוללת של מלחמת העצמאות, בלי שהקרב עצמו ברור להם, ובלי שיש להם בטחון בשום אמונות של אחרים ובשום אמיתות של עצמם, מלבד "ראשך הפרוע וכולך הלא רחוץ והלב המעומס דברים", כמו שכתב יזהר בדף האחרון של הספר.

          ————

דווקא כאשר יש הרבה צייתנות נקלית באוויר הפוליטי הישראלי, ישמור אותנו השכל מרגשות האשם של הבלתי צייתנים. שם דבר מועיל לא יוצא מהכאה דווקא על החזה שסרב לציית. כדאי לשמור על מרחק מצדיקים ספרותיים, שיותר מאשר הם עסוקים בלתאר את הרוע הם עסוקים בלטהר את הצדיקות שלהם מכל רבב של אי צדיקות. או כמו שכתב אורוול:

7.

אבל לפני מילר עוד הערה על אורוול. פעמים רבות חזר אורוול במאמר הזה על הרצון שלו למצוא בספרות "חיילים רגילים" ו"אנשים רגילים". זה מובן כמשקל שכנגד לספרות שכותביה מקרינים איזו אריסטוקרטיה נפוחה של "הוד רוממותו האמן", ולא פעם גם הדמויות בה מעוצבות כך שנתחיל להעריך אותן רק כאשר יעמדו במבחן המיוחדות והאקסצנטריות. אבל לגופו של דבר: האם יש בנמצא אנשים רגילים? האם זו לא רומנטיקה של שוויון אצל סופר שלא אהב רומנטיקאים? האם לא כולנו נעשים בלתי רגילים כאשר מישהו מתחיל להתעניין בנו? והאם מילר עצמו לא טורח לכתוב ש"היא באמת היתה שונה, ז'רמיין", וכי בשבילו היא לא היתה זונה רגילה בקהל הזונות של רחוב בומרשה?

8.

ויש תחנה אחרונה שלא כדאי לוותר עליה במסע המפותל של אורוול אל הנרי מילר. כל השבחים שהוא חלק למילר, כל הטובות שהוא מצא ב"חוג הסרטן" שמחוץ לבטן הלוויתן, לא עיוורו את העיניים הספרותיות. הוא לא הגזים בערכו של מילר. וגם אם הוא הפיק הרבה רעננות והרבה מקוריות מן ההשוואה שעשה לוויטמן ולג'ויס, הוא ידע היטב ש"חוג הסרטן" לא נמצא במקום שנמצאים בו נמצאים "עלי עשב" ו"יוליסס". כאן עזרה לו דווקא האובססיה שלו ל"אדם הרגיל" להבחין בסכרין האגוצנטרי שמילר מסתיר מאחורי קשיחות ה"נקרא לילד בשמו" שלו. "חוג הסרטן" הוא שיר הלל לנפלאות של בוהמיינים מזוהמים-לתיאבון. לכן הנוף שמסוגל מילר לראות מוגבל, וזו מגבלה שוויטמן וג'ויס לא אימצו וגם לא כיבדו."בספרים של מילר", כתב אורוול, אתם קוראים על אנשים [..] השותים, משוחחים, הוגים ונואפים, לא על אנשים העובדים, מתחתנים ומגדלים ילדים."

וזאת לא רק חתיכת החיים הענקית שחסרה אצל מילר, זאת גם תבנית החיים הדלה, ותבנית היצירה הדלה, שהוא יודע להרכיב ממצבים, ומהצלבות בין מצבים, ומהובלה ממצב אל מצב ("חוג הסרטן" הוא ספר מאד סטטי. מה שנתן לך העמוד הראשון הוא מה שייתן לך עמוד מאה. ועדיין מילר מוכשר מאד ולא מעייף לעקוב אחריו עד העמוד האחרון). אורוול ראה היטב את החסרונות האלה של מילר למרות שהוא היה זקוק לו. מדויק יותר: בגלל שהיה זקוק לו, הוא ראה מתי היד שנשלחת לקבל ממנו חוזרת ריקה. "האם אני מתכוון לומר שמילר הוא 'סופר גדול'? שאל אורוול, ומיד השיב "בכלל לא". " 'חוג הסרטן' נחות בהרבה מ"יוליסס". ג'ויס הוא אמן במובן שבו מילר איננו וכנראה גם לא רוצה להיות , ובכל מקרה הוא מנסה הרבה יותר. הוא חוקר מצבי תודעה, חלום, הזיה[..], שכרות, וכו', ומשלב את כולם לתבנית מורכבת עצומה[…]. מילר הוא פשוט אדם קשוח המדבר על החיים, איש עסקים אמריקאי רגיל עם אומץ אינטלקטואלי וכישרון למלים".

אלא שרק סנוב קורא רק סופרים גדולים. ואורוול, כידוע, שנא סנובים.

---

[1] כל הציטוטים מהמאמר על פי התרגום של יועד וינטר שגב בקובץ "מתחת לאף שלך", הוצ' דביר 2005.

[2] כל הציטוטים מן הספר על פי התרגום של יוסף גרודזינסקי, הוצ' מודן, 1985.

התצלום: הנרי מילר, ויקיפדיה