גם אם נשכח שהבטחנו

מתוך: פרוייקט הכתיבה על פי באך

על פי אלמנד (2), מתוך פרטיטה מס' 4 לפסנתר, BWV 828

[חלק 1:]

נזכרתי בחבר, המון שנים ש-

אנחנו לא כל כך מדברים, מה

אני אומר שנים, עברו יותר מעשרים וכמה.

מיד כעסתי על עצמי כי

אני שונא לזכור ימים יותר טובים,

ימים של פעם, כשלרגע נדמה היה שבלי מאמץ

אפשר לדבוק בְּאדם, להעביר את הזמן

בלי לשנות דבר, פשוט להיות –

עם כל התסכול, עם כל הפחדים העקשים

אבל עם רגש מתוק שהזמן הוא שאול

והוא תקוע בין

זמן הילדים, זמן המבוגרים הנוקשים

וזמן חייל-ממושמע, שיִּישן עד הבוקר.

אני רוצה לשבת על ספה בלויה ולתכנן תוכניות

אני רוצה לומר שטויות, להתעלם מלבטים וסתירות

אני רוצה לחשוב שכל זה לנצח

אך אני ואתה, אם נשב על ספה, לא נדע מה לומר, נרכל מעט

ובתוך חמש דקות נצלול לשתיקה מביכה.

כנראה יש איזה שבר                                                                                      

יש קנאה רכה, בלתי מוסברת,

יש חשש עמום, מודחק בזעם,

שאסור לחשוף לאיש אף פעם,

שאנחנו רק

המראות הכוזבים, העשן והצליל – רק זה

תאומים מופרדים – רק זה

קנה מידה מעוות, שלפיו כל אחד                                                                                  

מצטמצם רק לאוסף כשלונות מרים

כאילו ההבטחות ההן היו צריכות כולן

להתקיים, לא חשוב מה.

[חלק 2:]

מכל הזכרונות נוצר ערבוב שוודאי

כולל גם אצלך אהבה

כמו דמות קומיקס –

מחייכת בלי לדעת מה אמור להיות הרגש.

היא לא צריכה להתלבט,

חיוך הוא שקר מהפנט,

חמימות תמימה לא תחזיק לבד בלי סמל:

יום אביב שטוף פרחים ואלרגיה

יום קיצי שטוף שמש בלי אנרגיה

יום סתווי שטוף כלום, רק נוסטלגיה,

יום חורפי שטוף אפתיה.

אני רוצה לשבת על ספה בלויה ולתכנן תוכניות

אני רוצה לומר שטויות, להתעלם מלבטים וסתירות

אני רוצה לחשוב שכל זה לנצח,

אך הנצח אבד כבר.

מה חשבתי, חבר זר, שיש סיכוי

לַדברים להחזיק את העולם?

כשבעצם הערב מקדם את הלילה,

הלילה מקדם את הבוקר,

הבוקר…

מה חשבתי, הרי אין יעד

והדרך תמיד היא צעד

רצופת גאוות, שאיפות ומצבות

למה שלא קרה.

לא נורא, זאת טעות טריוויאלית                                                                    

ולפחות עכשיו יש לי הארה.

אך מה עושים עם עומקו של הצער,

שפעם היו הדברים כך שהיה להם טעם?

עם כל התסכול, עם כל הפחדים העקשים,

אבל עם רגש מתוק, שהזמן הוא שאול

והוא תקוע בין                                                                                               

זמן הילדים, זמן המבוגרים הנוקשים                                                           

וזמן חייל ממושמע שיִּישן עד תקיעת חצוצרה,

שיבוא עם מדים לזירה,

שיהיה נאמן למכורה,

שיהיה כל דבר שאפשר להגיד לו.

יש איזה שבר,

יש קנאה רכה, בלתי מוסברת,

יש חשש עמום, מודחק בזעם,

שאסור לחשוף לאיש אף פעם,

שאנחנו רק 

המראות הכוזבים, העשן והצליל – רק זה

תאומים מופרדים – רק זה

קנה מידה מעוות, שלפיו כל אחד                                                                                  

מצטמצם רק לאוסף כשלונות מרים

כאילו ההבטחות ההן על                                                                                              

אנשים שגדולים מן העולם

יוותרו פה גם אם נפסיד הכל

לעולם הגדול. גם אם נשכח שהבטחנו.