איתקה

(פתיחה אפשרית לרומן. אם ייכתב, אולי ייקרא "בית החיבוקים")

לוּ רַק נִתַּן לְהַחְלִיפ אוֹתוֹ דָּבָר בְּעַצְמוֹ.
(נורית זרחי, "תחליפ")

הבית היה בן שלוש קומות, נאה למדי אבל לא בולט לעין. הוא נחבא מאחורי חצר בינונית ונדחק לאחור מפני שני הבתים שלצדו, שבלטו יותר כלפי קדמת הרחוב. הוא עמד בחלק האחורי של רחוב זכריה. בעצם כל רחוב זכריה הוא רחוב אחורי, נחבא מן העין ונחבא מן העיר, כמו חותר בתוך בשרה העייף ונמלט ממנה עצמה, יורד למחתרת בתוך הנוף האורבני, יוצר מסדרון מילוט אל איזה עולם ירוק, סיפור אגדה בתוך הפרוזה המקומונית החבוטה. עדיין זה רחוב תל אביבי עם בתים תל אביביים, לא רחוב וינאי, לא פריזאי, לא טובל בשפעת ירוק מתפקע מכלורופיל חושני ומדושן, אבל בכל זאת יש בו משהו מעין זה, משהו שונה שמאפשר צלילה, צלילה חטופה אל מתחת לעולם של ירמיהו וקצה דיזנגוף, צלילה אל עולם מחתרתי כמעט בדוי של עיר שאפשר לנשום בה. מי שצולל לשם במקרה ועיניו פקוחות מופתע למצוא את עצמו מהלך במנהרה ירוקה ומתעקלת ושואל את עצמו אם יחזור בכלל אי פעם לעיר שממנה צנח. מי שכבר מכיר את הרחוב וצולל אליו במכוון נוהג בו כבסוד שיש לנצור, כבמשעול שמיים מרחף שעפים אליו רק אלה שיודעים להפעיל את המתג של כסא המפלט.

בתוך משעול השמיים הזה יש עוד מעברים, כמו מערות נסתרות בתוך ריף אלמוגים. המעברים האלה מובילים לחלקו האחורי של הרחוב, שהוא כמו סוד בתוך סוד. אחד המעברים האלה הוליך אל הבית. כבר בצלילה אל תוך המסדרון הירוק, המעובה, האפלולי שבסופו המתין הבית, היה אפשר לחוש באיזו היעטפות. המעבר הצר רכן על הצולל אליו וכמו חיבק אותו.

אבל בהתחלה הבית בכלל לא היה שם. בהתחלה הוא עמד במקום אחר, ממש לא רחוק משם, אבל במובן מסוים רחוק משם מאוד. שכן זה היה בחלק הגלוי, החיצוני של העיר. ואפילו בין החלקים החיצוניים זה היה חלק מרוט יחסית, אם כי יש גרועים ממנו. בהתחלה הבית אפילו לא היה בית במובן  שזכה לו מאוחר יותר.

למעשה הכל התחיל בבית זונות, או כפי שהוא מכונה מכון ליווי. מכון הליווי הזה היה קטן למדי וממוקם בדירה רגילה בקומה השלישית של בניין ליד הצטלבות הרחובות ירמיהו ובן יהודה. זה היה אזור הומה, נטול ייחוד, מנוקד מזללות קטנות ועלובות למדי שהיו פעם מלכודות תיירים המדשדשים בדרכם אל הים או ממנו, ועכשיו אפילו לא זה. לא רחוק משם היו כמה בתי קפה. גם הם היו חסרי אופי ורחוקים מכל אנינות או עידון. תכונתם העיקרית היתה הסתמיות. התפריט נראה כחזרה מוכנית על נוסחאות מוכרות, הכריכים היו נטולי דמיון, הבעת המלצריות היתה עניינית ומשועממת, הקפה היה סביר אך נטול כל השראה, הכיסאות היו ממין נפוץ שאינו מיטיב עם היושב עליהם ושאון הרחוב שפלש פנימה עטה על כל זה מין מעטה דחוס ועגום של רעש יומיומי ואדיש. בתוך כל אלה ניצב אז הבית בגלגולו הראשיתי, כאשר לא היה הרבה יותר מבית זונות רגיל.

אל הבית ההוא הזדמנתי פעם. גרתי לא רחוק משם, ברחוב מיכה, בדירה סבירה, לא מיוחדת בשום מובן. ההורים שלי קנו אותה בתור השקעה כי אמא שלי לא האמינה בכסף. כסף, היא אמרה, פורח ברוח. הבורסה עולה, הבורסה יורדת, קופות גמל נשחקות, פיקדונות קצרי מועד עולים בעשן, פיקדונות ארוכי מועד שוקעים באבק. צריך להשקיע במשהו מוצק, משהו שלא זז. נדל"ן. אמא שלי אהבה דברים מוצקים שלא זזים. לכן גם הרהיטים בדירה היו כבדים, כהים, כאלה שצריך שני סבלים רוסים חסונים במיוחד כדי להרים אותם. כל הדירה נראתה ככה. בהתחלה הם השכירו אותה. אחר כך אני נכנסתי אליה, קצת אחרי הצבא, קצת אחרי שהבנתי שמהלימודים שלי אני לא אראה הרבה כסף. אמא שלי אמרה – אתה רוצה ללמוד לימודים קלאסיים, תלמד לימודים קלאסיים, אישית אני לא מבינה למה זה טוב אבל אני מכבדת את הרצון שלך, אני אף פעם לא התערבתי לילדים שלי בחיים, אבל תלמד את זה בתור עוד משהו, בתור תחביב, ובינתיים תלמד גם איזה מקצוע. האמת היא שאף פעם לא הצלחתי לסתור את ההיגיון הפולני שלה. כמו כל שאר הדברים הכבדים גם אותו לא היה אפשר להזיז. אז הלכתי ללמוד ראיית חשבון. מובן שהייתי נורא בזה וכמעט מתּי משעמום.

לא הבנתי איך אנשים מסוגלים בכלל ללמוד משהו כזה. מצד שני הייתי מלא הערצה לאנשים שמסוגלים ללמוד את זה. חשבתי שיש בהם משהו קפדני, נחבא, צנוע, מסור. צריך ענווה גדולה בפני טורי המספרים האינסופיים האלה, קצת כמו בפני ספריות שלמות של כתבי קודש. יש איזו קירבה סמויה, חשבתי, בין הכמרים לבין רואי החשבון. אצל אלה ואלה רוחשת איזו אש חרישית, רעה, בתחתית טורי המספרים או טורי הפסוקים.

בסוף שרדתי איכשהו, קיבלתי איזו תעודה והתחלתי לעבוד מעט שעות מהבית, לערוך לאנשים דו"חות עבור מס הכנסה וכל מיני דברים כאלה. לא העליתי על דעתי ללכת לאיזה משרד ולרכון שם כל היום על טורי המספרים האלה. לא הייתי כומר אמיתי. רק נתתי שירותי כמורה מזדמנים. ככה היה לי מספיק כסף לקנות מצרכים, לשבת בבתי הקפה שליד הבית שלי, לקרוא עיתונים, לכרסם איזה קרואסון. הרבה יותר מזה לא עשיתי. במשך איזו תקופה המשכתי בעצלתיים ללמוד לימודים קלאסיים. זה היה בשבילי מין מפלט מהעולם הזה שמצאתי את עצמי בתוכו. לא שהוא היה רע, בסך הכל היתה בו איזו יציבות ושלווה, גם אם אמא שלי עדיין לא היתה מרוצה וטענה שאני מבזבז את עצמי. אפשר לחשוב, מבזבז, חשבתי לעצמי, מה אני כבר מבזבז, ואפשר לחשוב, הוספתי לחשוב, את עצמי, מה זה כבר העצמי הזה, מה אנחנו עושים כזה עניין גדול מהעצמי, בנינו לנו איזה בניין ומאז אנחנו כל הזמן מפחדים שיקרה לו משהו. גם כן בניין. אבל מה, גם זה לא ממש הספיק. משהו שם פשוט לא הספיק. נגמרה תקופת הציפיות, הנעורים המוזרים האלה עם כל סערות הנפש בגרוש, הצבא עם כל ההין אונד הר כמו שאמא שלי אומרת ביידיש הגליצאית שלה, ואז התחיל הדבר הזה שאנשים מכנים החיים. אז מה זה החיים? במקרה שלי החיים היו דירה לא גדולה בפינה הצפונית הזאת של תל אביב, ראיית חשבון לעת מצוא, בדרך כלל בשעות הבוקר המאוחרות, אחרי קימה הססנית ומתארכת, אחר צהריים באחד מבתי הקפה האלה, האוויר העכור, החום המופרז, נשים יפות שאף פעם לא ממש שמו לב לקיומי, עיתונים, אחר כך קצת טלוויזיה בערב, בחילה קלה מכל זה, ניסיון לקרוא בכל זאת משהו שקשור ללימודים המדשדשים שבסוף איכשהו גוועו מאליהם, הומרוס, נניח, אודיסאוס שוב מיטלטל חסר אונים בין סקילה לכריבדיס, מנסה להתגבר על מדוחיה של קליפסו, על הפיתויים הנפלאים של קירקה, מה יש לו, חשבתי, למה ההתעקשות על פנלופה הזאת, שיישאר, מה רע לו, שיישאר, קירקה כל כך יפה, יש לה ריח של אזוב מתוק ומפיה עולה דכי הים, וקליפסו האלמוגית, הנימפית, כשהיא מתרפקת עליו השיער שלה שוטף כמו מפלים על כתפיו, למה הם אף פעם לא נשארים, מה ההתעקשות של הטיפוס ההוא אצל אפלטון לצאת מהמערה שלו, הרי במערה חמים ונעים ואפלולי כמו ברחם, ומה יש שם בחוץ שכל כך מושך אותו, רק אור חזק ומסנוור ובדידות איומה, ומה דוחף את אודיסאוס הלאה משם, תמיד הלאה.

בסוף הייתי נרדם. ואלה היו החיים שלי. וחשבתי לעצמי, זהו? זה כל מה שזה? ככה זה יהיה עכשיו כל הזמן?

לא שלא היו נשים בכלל. היו קצת, במין טפטוף נדיר. אף פעם לא ידעתי לפלרטט, אבל לעתים נדירות בכל זאת הצליח לי משהו. והיו גם כל מיני אתרי הכרויות שנדחקתי אליהם. כתוצאה מכל זה הן הגיעו פה ושם, ניסו משהו, נשארו קצת, ובסוף תמיד הלכו. משהו בכל זה נראה להן לא מספק. אני לא מאשים אותן. גם לי זה נראה תמיד לא מספק. לא בדיוק ידעתי מה כן יכול לספק. לפעמים ניסיתי לדמיין לעצמי חיים מספקים. איך זה אמור להיראות? נניח שאין בעיה של כסף, אתה שוכב על כיסא-נוח, הכיסא-נוח עצמו ממוקם, נניח, על מרפסת שצופה אל עמק עם אגם איפשהו בלוקסמבורג, הכל מאוד יפה, יש לך את כל הזמן שבעולם, בתוך הבית מאחוריך משתובבות, נניח, שלוש נשים צעירות, רעננות
ונחשקות, שלושתן שלך, אבל לא מתוך כורח אלא הן בחרו בך כי הן רוצות חיים קלים ונוחים עם מישהו אינטליגנטי ונינוח שאפילו מסוגל לדבר על הומרוס. אחרת זה יהיה כפוי ומאולץ. הן עצמן, נניח, אמניות…? משהו כזה. הימים שופעי נעימוּת ושלווה והלילות מתפקעים ממיניות מרגשת, מתחדשת, מדי פעם מצטרפות אורחות חדשות לשלל צירופי העינוגים, ועכשיו אתה אוחז את כוס הבלאדי מרי שלך ומשקיף אל העמק, מתלבט אם לרדת לטיול קצר או לקרוא קצת, נניח, הגיגים מחכימים וקצת נוגים של מרקוס אורליוס.

וזהו? זה הכל? זה מספק? לא צריך יותר מזה? אולי כן, חשבתי לעצמי. האמת היא שזה נשמע ממש טוב. אם רק הייתי מצליח להדחיק את המחשבה שיום אחד נמות, זה היה יכול לעבוד.
היידגר חשב שאנחנו דווקא צריכים כל הזמן לחשוב על זה שיום אחד נמות. אנחנו צריכים ממש להתרכז בזה ולא להניח לזה. לי זה נראה תמיד רעיון מטופש. המחשבה על המוות הטרידה אותי. החיים לא היו להיט כזה גדול אבל חשבתי שלמרות כל זה אני רוצה להמשיך לחיות וממש לא בא לי להפסיק להתקיים וסתם ככה להתאייד לתוך האוויר המהביל הזה של תל אביב. לכן חשבתי שדווקא אילו הצלחתי להדחיק את המחשבה הזאת הייתי הרבה יותר נהנה מהחיים. אבל חלק גדול מהזמן לא ממש הצלחתי להדחיק את זה. וגם כשהצלחתי, עדיין נשארתי די רחוק מהעמק ההוא בלוקסמבורג שכדי להגיע אליו הייתי צריך מה שנקרא לעבוד ברצינות, להשקיע בראיית חשבון, לפתוח חברה משלי עם רואי חשבון שיהיו כפופים לי, להתמסר לזה במשך שנים, ואז בסוף לעת זיקנה לפרוש לי לעמק ההוא בלוקסמבורג, להשתעל תוך שתיית הבלאדי מרי, להסתפק בהליכות קצרות וזהירות לאורך האגם ולהתבונן באמניות שלי מענגות זו את זו בלי שיישאר בי כוח גברא להתערב בנעשה. זה לא נשמע לי כמו עיסקה טובה במיוחד. מה היה קורה, חשבתי לעצמי, אילו נמשכו מסעותיו של אודיסאוס כל כך הרבה שנים עד שבסופו של דבר, כשהיה כבר חוזר לפנלופה הוא היה זקן מאוד, חלוש וחולני? הוא לא היה מסוגל להרוג את המחזרים, שגם הם היו כבר די זקנים, אולי הם כבר היו מתייאשים הרבה לפני כן ואולי אחד מהם היה מתחתן בסוף עם פנלופה שהיתה נשברת או שפשוט היה נמאס לה לחכות, וגם אם היא היתה נשארת נאמנה לאודיסאוס היא היתה כבר זקנה כמושה. גם הוא היה זקן כמוש אבל צריך לזכור שהנשים האחרונות שנלחצו אל גופו היגע היו קירקה וקליפסו שהיו צעירות לעד ונראו נפלא, והוא זכר עדיין את עורן הבוהק מחליק כנגדו ואת המגע הרך של שדיהן על פניו האכולים רוחות ים. ועכשיו הוא עומד מול האישה הקמוטה הזו, הם לבדם, ערב יורד. הם רועדים. עצוב.

בשלב מסוים גיליתי את בית הזונות ההוא בפינת ירמיהו. קראו לו החתול הכחול, אבל באנגלית: Blue Pussycat. נו, אפשר לחשוב על שמות גרועים יותר. עברתי שם הרבה פעמים ובכל פעם הסתכלתי והלכתי הלאה. פעם אחת אפילו התיישבתי באיזו מזללה גרועה במיוחד, ממש ממול, אכלתי המבורגר גרוע במיוחד, שתיתי דיאט קולה והסתכלתי הרבה מאוד זמן על השלט המהבהב הזה – בלו פוסיקאט – עד שקמתי והלכתי הביתה. ואז יום שישי אחד, בערב, נוצר אצלי מין מצב פסיכולוגי שאפשר אולי לקרוא לו גודש יתר.

הבדידות פשוט עלתה על גדותיה. יש משהו בעניין הזה של ערב שבת. יותר קשה להיות לבד בערב הזה. לי אין שום יחס ליהדות על כל שלוחותיה. לכל היותר היא מעוררת בי תערובת של אדישות, תמיהה ובחילה קלה. אבל יש איזה אינסטינקט שקשור בערב שבת. זה בטח לא עניין דתי, אבל אולי זה קשור לסיפור ההוא של עונג שבת שמופיע בתלמוד או במקום אחר, או רק למילה עונג, או לאיזה זיכרונות משפחתיים, שאצלי הם לא קשורים בשום צורה למשפחה שלי כי אצלנו שבת היתה יום די רגיל, אבל מישהו תקע לנו כנראה בראש מתישהו שזה ערב מיוחד, שזה ערב משפחתי, שיש בו משהו חגיגי, או לפחות שככה היה צריך להיות.

ואז אנחנו מוצאים את עצמנו לבד, אנחנו מתעלמים, צוללים לתוך העיתונים, רואים טלוויזיה, יוצאים לקפה. אבל דווקא באותו אחר צהרים בקפה אנחנו מרגישים מאוד לבד, וזה שמתקבצים לשם  עוד טיפוסים לבדיים כמונו רק מחמיר את המצב, ובבית, הבית נהיה פתאום מלכודת של בדידות, והשירים האלה ברדיו, וזה שמיכאל הרסגור מקפיד להגיד 'שבת שלום' למרות שברור שהתוכנית מוקלטת ביום אחר בכלל, ולאט-לאט אנחנו מרגישים שאנחנו מתחילים להיחנק, שזה כבד, שזה שחור, שזה לופת בגרון. ומה אז? לאן אפשר להוליך את כל זה?

אז יצאתי והלכתי ישר לשם. זה היה ביום שישי, בערך בשמונה בערב. בדיוק רוני דניאל התחיל לדבר על איומים פח"עיים מצטברים באופק. ממש עונג שבת, חשבתי לעצמי כשיצאתי. בין לבין ציינתי לעצמי שאם יש עוד אנשים כמוני אז אנשים הולכים לבתי זונות לא רק כי הם צריכים זיון, אלא כי הם בודדים וזקוקים למגע. יכול להיות שזאת היתה תובנה טריוויאלית, אבל בכל זאת ציינתי אותה לעצמי.

גם בלובי של בית הזונות מישהי ישבה באפלולית וצפתה ברוני דניאל, אבל רק לשנייה. אחר כך היא זיפזפה לערוץ של אופרות סבון. חשבתי לעצמי שהיא עושה בחוכמה. היא קמה אלי, קצת מחוקה אבל במצב טוב יחסית, חייכה חיוך מפלסטיק ושאלה מה אני רוצה. שאלתי מה יש והיא אמרה שזה עולה שלש-מאות שקל לחצי שעה ואני יכול לקבל מסאז', צרפתי, איטלקי, שתיים עולה כפול, מיוחד עולה כפול. שאלתי מה זה מיוחד. היא אמרה סאדו, פֶטיש, ללקק נעליים, גרביונים, כל זה. אמרתי לא. שאלתי מה זה צרפתי. היא אמרה בפה, אבל רק עם קונדום. שאלתי מה זה איטלקי. היא אמרה זיון רגיל. שאלתי למה קוראים לזה איטלקי והיא אמרה ככה קוראים לזה, מותק, אז מה אתה רוצה. קצת איבדתי את הביטחון, אפילו שמצד שני היה משהו מאד מרגיע בענייניות היגעה שלה, אז אמרתי אני רוצה רק מסאז'. היא אמרה, יש לי פה עכשיו חמש בנות פנויות, רוצה לראות אותם ולבחור? אמרתי שכן.

היא הושיבה אותי על כורסה ונעלמה. אחרי רגע הופיעו חמש בנות בביריות, תחתונים וחזיות בכל מיני צבעים. הן עברו מולי זו אחר זו וכל אחת נעצרה רגע, עשתה סיבוב שנראה כמו פארודיה על ערוץ האופנה, קדה מין קידה מסורבלת, חייכה חיוך קצת דחוק והמשיכה ללכת. בחרתי במישהי שנראתה רוסיה גדולה וחזקה, עתירת שדיים ורחבת אגן. התבוננתי בה ובלבי המו מילותיו של שיר, משובשות לחלוטין מן הסתם, חכי לנו ארצי בגודש מטעייך, חכי לנו בשדות הלחם הרחבים, וחשבתי על גליציה מהסיפורים של אמא שלי, גליציה רחבת הידיים שאיכריה גסים ונערותיה בוטות וחזקות, תולשות כרובי ענק בידיים בוטחות, מבוססות עד הירכיים בבוץ הדשן ומובילות בצהלה שאננה חזירים למרעה. הגויה הגדולה הכניסה אותי לחדר קטן, נקי ומסודר יחסית, עם כמה תמונות של פורנו די רך על הקירות ותאורה אדמדמה קלושה. היא הביטה בי במבט ענייני ואמרה: קודם כסף. אחר כך ציוותה עלי להתפשט והחלה לדוש את בשרי במקצועיות אדישה. הרגשתי איך אני מתרכך תחת מגעה המיומן והמרוחק, ועם זאת נשאר מובדל ושמור לעצמי בלבד, ואולי אפילו לעצמי לא. כשהתהפכתי על הגב התבוננתי ממושכות בשדיה הגדולים ובצלב הזהב הפרבוסלבי העצום שהטלטל ביניהם. הנה כי כן, אחרי כל היסורים, הנדודים והטלטלות, הגיע הצלוב למקום לא רע שיש בו לא מעט נחמה, חשבתי לעצמי. מי אמר שגאולה היא עניין מופרך? רק מעט לפני שגמרתי נתקפתי פתאום צורך להתרפק על שדיה. התרפקתי קצת. היא לא התלהבה מזה אבל הניחה לי. אחר כך השתמטה ממני בגסות מסוימת ואמרה שהיא צריכה להתנגב. כשיצאתי משם חשבתי לעצמי שזה לא רע, אבל לא רע דל ומוגבל מאוד, וגם קצת יקר. גם זאת היתה תובנה די טריוויאלית ובכל זאת ציינתי אותה לעצמי. צריך יותר מזה, חשבתי, אבל מה?

ואז אמא שלי מתה. רק אחרי שהיא מתה הבנתי שלמרות שבעודה בחיים ראיתי אותה לעתים רחוקות מאוד, עצם הידיעה שהיא נמצאת איפשהו הפכה את הכל לנסבל יותר. משא הבדידות היה קל יותר, אבל לא רק הבדידות; עצם החיים ואפילו עצם הידיעה שאמות יום אחד. כאילו מישהו נשא חלק ניכר  מכל זה במקומי. ועכשיו לא היה עוד מי שיישא. הרחובות צללו ובתי הקפה התרוקנו מפָּנים. אוגוסט בחוץ ובחדרי הנפש קור ארקטי וחושך. קמתי ונסעתי ללוקסמבורג. לא היה לי מושג מה אעשה שם אבל הייתי חייב לנסוע. מובן שהקור והחושך נסעו אתי.

קודם כל הם נסעו אתי לשדה התעופה. בטרמינל, ליד אחד השולחנות של ארקפה, ישבה מישהי שלא ניתן להחמיץ את נוכחותה. היא נראתה כמו גירסה רוסית-מונגולית לג'סיקה ראביט. מבטי הנטרד נדד משדיה הנפלאים לעיניה הצרות, העכורות מעט, לעצמות הלחיים הטטאריות שלה, למותניה הצרים ושוב למחשוף המעמקים שלה הזוהר בצחותו השלגית, ולבסוף נפל על הספר שהיה מונח בחיקה. פתאום הייתי חייב לדעת מה היא קוראת. עברתי כמו במקרה עם הקפה שלי לידה ולטשתי מבט מגושם. כמעט שפכתי את הקפה: זה היה ספר על הפילוסופיה של רבי חסדאי קרשקש, מסוג הספרים שהוצאת מאגנס מוציאה בידיעה ברורה שאף אחד לעולם לא יקרא אותם, אבל הכותב שלהם יקבל קידום באקדמיה. אבל היא כן קראה את זה. הייתי אחוז התפעלות: האחות הטטארית של ג'סיקה ראביט קוראת ספר על חסדאי קרשקש! מה רבו מעשיך ה'. כאמור אני ממש גרוע בפלירטים, מהוסס ומסורבל, אבל באותו רגע נתמלט מפי משהו כמו, אז איך הספר? זאת שורת פתיחה די נחותה, אבל למרבה ההפתעה זה עבד. חיוך אוזבקי הפציע על פניה הרחבים ופצחנו בשיחה מלומדת לכאורה. למען האמת לא ידעתי כלום על קרשקש, רק שמעתי פעם את שמו, והיא בכלל השתעממה ממנו עד מוות. עד סוף השיחה כבר ידעתי שקוראים לה גאלה, שיש לה חבר, שהיא שונאת אותו אבל לא מסוגלת לעזוב אותו, שהיא שמרנית וקצת צרת אופקים, שהיא חמה ונפלאה בעיני עצמה אבל למעשה די קרה וקצת רעה, קצת דורסנית וקצת פגיעה, די מניפולטיבית אבל לא מתוחכמת, וחולמת להיות במאית סרטים. היא נתנה לי בחדווה את הטלפון שלה בלי שבכלל ביקשתי, התעקשה שאתקשר כששנינו נחזור לארץ והלכה למטוס שלה לניו-יורק ואני הלכתי לשלי. שלי טס לפרנקפורט. משם הייתי אמור להמשיך ללוקסמבורג. במטוס ישבה לידי אישה זקנה עם מבט חמים ומיטיב ומשקפיים כסופים נתונים בשרשרת פנינית. מתוך הדינמיקה הרגילה של העברת האוכל, הדוחק, הצורך לקום לשרותים והשיג והשיח עם הדיילות נקשרה בינינו שיחה. היא דיברה אנגלית קצת מסורבלת אבל לא רעה במבטא גרמני. גם הסרבול של האנגלית שלה היה איכשהו מאוד חינני. היא אמרה שהיא ממשיכה מפרנקפורט להיידלברג. היא כבר לא מעט שנים בפנסיה, אמנית, לא מוכרת במיוחד אבל עם השנים זה פחות ופחות חשוב לה. אין לה צורך כלכלי למכור את הפסלים שלה, כי בעלה המנוח שהיה בעל חברת השקעות בהון סיכון הוריש לה הרבה מאוד כסף. ילדים לא היו להם. בעצם היה אחד. את זה היא סיפרה לקראת סוף הטיסה, אחרי די הרבה יין לבן ובלאדי מרי. היא אמרה שיש משהו בשיחה עם זרים בטיסות שמאפשר לומר דברים שתקועים בפנים הרבה זמן. תלוי כמובן מי הזרים. בך, היא אמרה, יש משהו אבוד ונוגע ללב. אז היה ילד אחד, אבל הוא מת בגיל צעיר. קנה אופנוע ונמחץ למוות תחת גלגלי משאית בליל חורף גשום. מאז היא מפסלת הרבה צורות שחורות לא ברורות. בעיניה זה מין שילוב של האופנוע, הנשמה התועה, הלילה, הגוף העצום של המשאית כשהוא מגיח מתוך החושך… השתתקה. שתתה מהיין שלה. נאנחה. שאלתי מה עם התהילה. זה שקר, היא אמרה, ממילא מתים בסוף ואז לאן הולכת כל התהילה? בטוח לא אלי.

ואפילו עכשיו, מה כבר הייתי יכולה לעשות איתה? מה אפשר לעשות עם אהבת ההמון האלמוני? הם הרי לא יכולים לחבק אותך באמת, ומה שאנחנו צריכים זה שמישהו יחבק אותנו באמת, לא? נאלצתי להסכים. משהו ממנה חילחל דרכי. הדיבור המינימלי שלה, הנינוח, המדוד, המאופק. סיפרתי מעט-מעט על אמא שלי. אחר כך השתתקתי. היא נטלה את כף ידי והחזיקה אותה מעט. היא שאלה מה אני עושה. אמרתי שאני רואה חשבון אבל זה לא מה שאני באמת רוצה לעשות. מה אתה באמת רוצה לעשות, היא שאלה ואני לא ידעתי לענות.

אמרתי שלמדתי לימודים קלאסיים. היא נתקפה התלהבות. אמרה שהיא מוצאת נחמה בפיסול הקלאסי שהוא כל כך בהיר ונקי. רואים שהיתה להם נפש מופזת, ליוונים האלה. היא אמרה 'שייני סול'. הלואי שיכולתי לפסל ככה, היא נאנחה, אבל יוצאות לי רק צורות שחורות לא ברורות. כנראה הנפש שלי לא מספיק שייני.

בסופו של דבר לא נסעתי ללוקסמבורג. נסעתי להיידלברג. גרתי תקופה די ארוכה אצל האישה ההיא שקראו לה אָנֶטֶה. היינו מהלכים בדרך הפילוסופים מעל נהר הנקאר, מתבוננים בנוף הרגוע, הירוק כל כך, מדברים מעט ושותקים הרבה. היו לנו שתיקות טובות. יום אחד סיפרתי לה על הביקור בבית הזונות. היא צחקה ואמרה שהעולם מלא בתחליפי אהבה זולים.

הבעיה שהם יותר מדי דומים לתחליף. אמרתי שלא כל אחד זוכה לאהבת אמת, וספק אם מישהו בכלל זוכה לה, גם אלה שזוכים ממשיכים לפקפק בזה, או שזה לא נמשך אצלם לתמיד, ולכן אולי טוב שיש תחליפים. כי אם האפשרות היא תחליף אהבה או לא כלום אז עדיף תחליף. היא שאלה אם אני בטוח שעדיף תחליף. אמרתי שלא. אחר כך אמרתי שאולי כן. היא אמרה שזאת מחשבה מעניינת והשתתקה. כעבור כמה ימים ישבנו בבית קפה קטן ממש על גדת הנהר. היא בחשה בקצפת שגובבה על המוקה שלה ואמרה שהיא חשבה על זה ובמובן מסוים אני צודק. הכל זה תחליפים. אין בכלל דברים אמיתיים. אולי יש אבל הם מאד מוּקשים ונדירים. לכן המקסימום שאפשר לשאוף אליו זה לייצר תחליפים כמה שיותר מוצלחים. שאלתי אם היא מתכוונת למשהו קונקרטי.

תראה כמה שאתה מעשי, צחקה, ההתעסקות בדו"חות של מספרים בכל זאת עשתה לך משהו. את לא חושבת שיש דווקא משהו קצת פואטי בטורים של מספרים? שאלתי.
לא, פסקה בנחרצות. אבל כן, חשבתי על משהו קצת יותר קונקרטי. זאת אומרת, השתעשעתי לי באיזה רעיון. חשבתי על זה שאנשים באים למקומות האלה כדי לקבל משהו קרוב לאהבה, או לחום, או איזו נחמה על הבדידות, ומה שהם מקבלים בסופו של דבר זה סקס מכאני וקר. אז חשבתי שאולי מישהו היה יכול להקים מין מקום כזה, שיקבלו בו אהבה, או לפחות תחליפי אהבה משופרים.
איך בדיוק זה יתבצע בפועל, שאלתי.
אתה מוכן לא לדבר בשפה הזאת של רואי חשבון?
טוב, אז מה יקרה שם, שאלתי.
נו, מה צריך לקרות כדי שמישהו ירגיש שאוהבים אותו קצת? אין כאן הרבה מה להמציא. כל הג'סטות כבר קיימות ויש עליהן הסכמה עקרונית בדי הרבה תרבויות.
עכשיו את נשמעת כמו אנתרופולוגית.
מה כבר יכול לקרות? אמרה. חיבוק, ליטוף, הקשבה, מילה חמה, הדברים הרגילים.
אבל זה צריך להיות גם כלכלי, התעקשתי.
כן, הציצה בי במבט ממזרי, אין ברירה, צריך כנראה לשלם לפעמים על אהבה. לכן האדם האידיאלי להקים כזה דבר הוא מישהו שגם יש לו איזו זיקה לתחום הכלכלי וגם יש לו צורך עז באהבה.
כן, גיחכתי, מין רואה חשבון עם חור בלב.
בדיוק.
היא הביטה בי ממושכות בשתיקה. לא ידעתי מה בדיוק אומר המבט הזה, אבל ידעתי שהוא אומר משהו.
לא דיברנו על זה עוד. נשארתי שם עוד תקופה מסוימת, השטתי אותה בסירת משוטים על הנהר, התלוויתי אליה לבתי קפה, עזרתי לה קצת בסטודיו, שוטטתי לבדי ימים ארוכים בגבעות מעל הנקאר, ובסופו של דבר חזרתי לתל אביב. אחר כך המשכנו להתכתב באימייל אבל התדירות הלכה ופחתה. היא עצמה אמרה לי שהיא לא אדם של מכתבים. בסופו של דבר גוועה ההתכתבות הזאת. ידעתי שאני צריך לנסוע לבקר אותה שוב אבל דחיתי את הנסיעה בכל פעם מחדש. תמיד היו סיבות טובות לדחות.

יום אחד התקשרו אלי ממשרד עורכי דין כלשהו והזמינו אותי לפגישה. שאלתי במה מדובר אבל הם אמרו שהם מעדיפים למסור את האינפורמציה בפגישה עצמה. כשהגעתי הוכנסתי לחדר ישיבות נאה מרוהט בשמרנות. עורך הדין שישב שם אמר שהמשרד שלהם הוא חברה בינלאומית עם שלוחות במקומות שונים בעולם ולצורך העניין הוא מייצג את השלוחה שלהם בפרנקפורט.
הוא שאל אותי אם שמי אופיר וילנר. אמרתי שכן ולבקשתו הראיתי לו תעודת זהות. הוא שאל אם אני מכיר אישה בשם אנֶטֶה ארליך. אמרתי שכן. לקח לי רגע להיזכר בשם המשפחה שלה. הוא שאל מה טיב הקשר בינינו. אמרתי שהיינו ידידים תקופה מסוימת. הוא הניד בראשו ואמר שהיא הלכה לעולמה ושאני מוזכר בצוואתה. אני לא זוכר בדיוק מה קרה באותו רגע. היה מין נתק. משהו לא ברור קרה למהלך התקין של הזמן. מאז שחזרתי לתל אביב התכנסתי לתוך הדמדום הרגשי הרגיל, לתוך מין מעטפת של חציצה תמידית ביני ובין הצדדים העירומים שלי. עכשיו הרגשתי פתאום שעצב עמוק צף ועולה בי. גיששתי אחרי המעטפת הרגילה והתקשיתי למצוא אותה. למרבה המזל עורכי דין לא מניחים לשתיקות להתארך.
אני מניח שלא תרצה לשמוע את כל הצוואה, אלא רק את הסעיף שמתיחס אליך, הוא אמר.
נדתי בראשי לשלילה. לא, אני רוצה לשמוע הכל.
הוא הביט בי בפליאה. אם ככה, אמר, תצטרך לבוא בעוד כמה ימים. הצוואה היא בגרמנית ורק הסעיף שנוגע לך נכתב באנגלית.
הסכמתי.
באותו רגע לא הרגשתי שום סקרנות אלא רק עצב לא מנוחם. הלכתי וחזרתי כעבור כמה ימים. כל אותם ימים הסתובבתי בעיר אבל וחשוף.
שמתי לב שלא רק אזורי הנפש העירומים שלי מגיחים החוצה בהעדר חציצה; גם העיר עצמה נחשפת בכל עירומה. בכל מקום צצו רחובות שוממים משוועים למגע, שיחים מעונים מוכי צמא, צמרות מוזנחות אכולות אבק, חתולים שאין קץ לאומללותם, כלבים עזובים ורעבים, ילדים חשוכי אהבה, נערים לכודים בתוך נערותם האכזרית, נשים שאין מי שיחבק אותן, גברים שאין מי שיחמול עליהם, זקנים גוססים לבדם. קינאתי ברואי החשבון המצליחים לראות בעיקר טורי מספרים. יש משהו נקי ויפה בטורי מספרים, ואפשר אפילו לשפר אותם, לעשות אותם אלגנטיים ואטרקטיביים יותר. מקצוע נפלא, ראיית חשבון. כמעט כמו פיסול קלאסי.

תודה שהמתנת, אמר עורך הדין ופתח בקריאת הצוואה. התברר שעוד בחייה היא הקדישה סכומים ניכרים לעיריית היידלברג, לצורך שימור הטבע והגנה עליו, וגם לעמותות שעסקו בשימור בניינים אמנותיים והיסטוריים ולכמה מוזיאונים. גם במותה השאירה להם לא מעט כסף. סכום נוסף הוקדש לאגודה כלשהי המטפלת בחיות עזובות. לכל סעיף כזה התלווה הסבר בדבר הצורך לסייע, לשמר, לטפח, להציל, בדבר ההכרח להוסיף להיאבק על התרבות ועל האנושיות שבנו, כי זה כל האדם. היא הורישה לעוזרת הבית שלה את ביתה וגם קצבת מחיה. רק מתוך הסכומים הללו הבנתי כמה עשירה היא היתה. לבסוף נכתב שם שהיא מרגישה צורך להשאיר גם מעט אהבה בעולם. היא כינתה את זה טביעת אהבה. היא כתבה שהיא שמחה שצורך זה משתלב עם רצונה להשאיר משהו לנפש אהובה אחת נוספת שהיתה לה הזכות להכיר בערוב ימיה. אי לכך, הקריא עורך הדין, אני מורה להעביר לרשות אופיר וילנר סכום של חמישה מיליון אירו, בתנאי שלפחות שני שליש מהסכום הזה יושקעו בהקמת הפרויקט שאת קווי היסוד שלו ניסחנו על פה באחת השיחות האחרונות בינינו. תיאור קצר של הרעיון הועבר לידי עורך הדין שלי ועליו למנות אפוטרופוסית בישראל שתפקח על הקצאת הכספים. היא ציינה בפירוש אפוטרופוסית ולא אפוטרופוס, אמר עורך הדין שהגביה לרגע את עיניו מהדף. אתה תפגוש אותה בהמשך.
זהו? שאלתי, מתנשם בכבדות.
לא. כתוב פה גם: אם אופיר עצמו זקוק לתזכורת, מדובר על מעין בית חיבוקים.
וזהו? שאלתי שוב.

לא. יש פה רק עוד שורה אחת: הוא רשאי לקרוא למקום באיזה שם שיחפוץ, אבל אני מציעה את השם איתקה.

תצלום: יורם קופרמינץ