אמא ואבא אהבו אותי בתור מושג. לא בתור בן אדם. אם הצלחתי הם שמחו בשבילי, לא איתי. הם לא היו ביקורתיים. פשוט לא הצליחו לצאת מתוך עצמם. הייתי עוד יד או רגל שלהם. הייתי יתומה. כשעזבתי את הבית הם הפכו בבת אחת למסכנים ותלותיים. הייתי צריכה לדאוג להם. הייתי צריכה לשעשע אותם. ולא שואלים את הליצן מה קורה איתו ומה שלומו. ליצנים הרי תמיד מסתדרים. בשלב מסוים התחלתי לעשות שטויות. הייתי נכנסת אליהם הביתה, מנסה לשבת על הספה ונופלת על הרצפה, צוחקת. הם היו מודאגים, כמובן. גם בפעם השניה והשלישית שעשיתי את זה. הייתי הליצן החבול שלהם.
מה רציתי? רציתי שאבא שלי יעבוד על המחשב שלו בפאב חשוך ויעשה מעשים שאסור. יציל את העולם בלי שאף אחד ידע. יעשה פרצוף תמים כשסוכן רוסי יאיים עליו עם אקדח. שאמא תפתיע מאחור ותפיל לסוכן כסא על הראש. רציתי ליצני-ריגול. שאלתי פעם את אבא אם לא חסר לו משהו אפל בחיים והוא נאנח. שאלתי את אמא והיא הציעה שאדבר על זה עם אבא.
היה לי דוד בשם ליאו. בעצם לא ממש דוד שלי – בן דוד של אמא. ליאו, שבמשפחה קראו לו לב, היה טיפוס רומנטי. הוא היה חייב להרשים בנות. ואני, הילדה, הייתי בת. הוא בא אלינו לארוחות ערב ותמיד תפס אותי לשיחה. הוא פתח מולי עיניים גדולות וכחולות ולא שאל, כמו האחרים, על ציוּנים או לימודים. הוא התעניין בי. ממש בי. מדי פעם צחק בפה פתוח וגדול ונתן לי תחושה שאני מצחיקה. האם היה באמת רומנטי? האם הצחקתי אותו בתור ילדה? אי אפשר לדעת. לב מת לפני עשרים שנה.
וזאת אני, הליצנית, בפוזה מהורהרת, מחכה לגָרוּש שלי שיחזיר את הבת, מסתכלת על הירח. לפעמים הוא צהוב וגדול. קראתי פעם למה זה קורה ולא הצלחתי להבין. הירח הצהוב זורח ואני שותקת. בחוץ נובחים כלבים. עוד כמה דקות תתחיל ההצגה. לפחות שעתיים עד שהבת שלי תלך לישון. ואז הירח כבר לא יהיה צהוב. אני חייבת למלא את עצמי בירח כל עוד אפשר. לצרוב אותו אצלי. לדחוק את המרפקים חזק על החלון, שיישאר סימן.
