"אז ככה. זה סיפור אמיתי על דברים שקרו לי. אפשר להגיד זה צחוק הגורל, למרות שאני לא מאמינה בגורל. דברים פשוט קורים. הסיפור מתחיל לפני בערך חמש-עשרה שנים, וממשיך עד היום, פחות או יותר, שאני עדיין גרה אצל אמא שלי. האמת שהתלבטתי אם לספר, בעיקר אם להגיד פרטים שיכולים לחשוף אותי, כמו הבלוג וכל זה. בסוף השתכנעתי שעבר מספיק זמן.
הסיפור מתחיל כשעברתי לתל אביב מאי שם ומצאתי עבודה במשרד ליד שדרות רוטשילד. כל יום בצהריים היינו מתארגנים והולכים לאיזו מסעדה. היו כמה קבוצות שהתארגנו במשרד, ואני העדפתי להתרחק מהרעש ועשיתי קבוצה משל עצמי. הלכתי לבד, מה רע, לרחוב שינקין, שהוא לא רחוק, אולי עשר דקות. הייתי קונה פיצה או פלאפל וחוזרת. בפינת רחוב אני חושבת יוחנן הסנדלר, היה תמיד בחור צעיר מאוד שקיבץ נדבות. הוא נראה רוסי וגם דיבר במבטא כבד. אני זוכרת שחשבתי שהוא אפילו יכול להראות לא רע, אם לא היו לו פצעים על הידיים ומכות על הפנים, ובכלל הוא היה מלוכלך. הוא שכב על המדרכה רוב הזמן עם יד אחת שקיבצה את הנדבות, וזה הפתיע שהוא לא סגר את העיניים. הוא לא ישן. הוא הסתכל טוב טוב מי עובר ומי לא נותן לו כסף ומדי פעם קפץ על מישהו. פעם אחת כשהתקרבתי אליו הוא הסתער, ואני נבהלתי והלכתי משם מהר ויותר לא התקרבתי אליו. כעסתי על עצמי ובכל זאת לא התקרבתי.
כמה חודשים אחר כך, חבר אמר לי שהוא פותח בלוג. זאת היתה תקופה שהבלוגים ממש פרחו. היתה תחושה של משהו חדש, שאת יכולה להביע את עצמך, ואחרים קוראים את זה ועונים לך. החלטתי לנסות, מה כבר יכול להיות. רק שלא ידעתי על מה לכתוב. החיים שלי היו די משעממים. את מי הם יעניינו. נזכרתי בהומלס משינקין וחשבתי מה יקרה אם הוא יפתח בלוג. הרעיון נתקע לי בראש עד שהחלטתי לנסות לכתוב את הבלוג שלו. המקום הכי שווה לבלוגים היה אז ישראבלוג. פתחתי משתמש בשם zvuvi, כי זה הדימוי שנתקע לי בראש אחרי שראיתי את הטינופת על המדרכה בשינקין. סימנתי שאני "בן 18", וקראתי לבלוג "זבובים וכרובים – מסע דילוגים לשפל המדרגה".
ישבתי בעבודה ומדי פעם אנשים עברו מאחורי הגב שלי. כדי שלא יראו פתחתי במחשב חלון קטן קטן, וכתבתי את המחשבות של זבובי בפונט 1 או 2. מה זבובי חושב? מה אדם צעיר בלי שפה ובלי מקלחת יכול לחשוב? הימים שלי היו ארוכים, ואני הייתי במזגן. הימים שלו היו בוודאי הרבה יותר ארוכים. והלילות. לאן הולכים בלילה?
החלטתי לא לכתוב על כל זה. לא ידעתי הרבה על עולם ההומלסים. והאמת, מה זה חשוב? מה שמעניין את זבובי הוא העושר והאושר. רק על זה הוא חושב כשהוא פושט את ידו, כשהוא מלקט שאריות אוכל ממסעדות, כשהוא מסתובב בלילה ברחובות ואולי משתכר כדי להעביר את הזמן.
הפוסט הראשון שלי דיבר קצת על החיים ברחוב ומיד עבר לדבר על האושר. בפוסט השני כתבתי על הרעב והוספתי כמה חרוזים. ואז זה התחיל. צריך לזכור שבאותה תקופה אנשים קראו בלוגים. איך שהוא יצא שהבלוג שלי הפך פופולרי. ראיתי את המונה של מספר הקוראים עולה ועולה. גולש אחד (ככה קראו להם פעם, גולשים) כתב "אתה אמיתי?". גולשת כתבה שהיא מסתובבת הרבה באיזור ואם אכתוב בדיוק איפה אני "נמצא" היא תבוא ותעזור לי. הפוסט השלישי שלי הגיע לעמוד הראשי של ישראבלוג. נבהלתי והפסקתי לכתוב. פחדתי שאחד הגולשים ימצא את ההומלס שלי, ידבר איתו ויבין שהכל סתם. אני יודעת, מה הסיכוי שזה יקרה, וגם אי אפשר באמת לנהל שיחה עם ההומלס שלי. ומצד שני, לא הכל רציונלי. הפסקתי לכתוב והתעלמתי מהתגובות שהמשיכו להופיע – "לאן נעלמת?", "הכל בסדר איתך?". אנשים אשכרה הלכו לחפש אותי כדי לראות מה קרה.
חודש ומשהו אחר כך פוטרתי מהעבודה בגלל קיצוצים. ומשם התחילה תקופה של סחרור. התחלתי עוד עבודה ועוד עבודה, ולא הצלחתי לשרוד בהן יותר מכמה חודשים. בשלב הזה כבר הכרתי את השאלה בראיונות עבודה בנוגע לעבודות קודמות. לא היה לי סיכוי לשבור את המעגל הזה. אולי בעצם כן. אני לא יודעת. אני לא מתלוננת. זה מה שהיה.
עברו משהו כמו עשר שנים בלי ששמתי לב ואני נכנסתי לתקופה ארוכה של אין עבודה. גרתי עם שתי שותפות והייתי צריכה להודיע תוך שבוע אם אני נשארת בחוזה. השותפות שלי בכלל לא שאלו אותי, זה היה מובן מאליו שאני נשארת. אני לעומת זאת הרגשתי שאי אפשר יותר להלחם. יש לי רק אמא ולא יכולתי לקחת ממנה עוד כסף. וזה היה אחרי שהתחלתי לעזוב בני זוג, כי חשבתי שאני איתם רק בגלל שיש להם כסף.
יצא לי לעבור ליד "מאהל ארלוזורוב" והחלטתי לעבור לשם. זה היה מחנה אוהלים מאולתר של פליטי המחאה החברתית, ליד רכבת מרכז. מרחוק הוא נראה מאיים ומוזנח. לא היה לי מושג איך הוא נראה מבפנים. הודעתי לשותפות שלי שאני עוזבת, לקחתי תיק עם בגדים והלכתי.
הגעתי כשעוד היה אור, עם אוהל שקיבלתי מחבר. המאהל היה בן שנתיים ומשהו והיו בו המון אנשים, מכל הסוגים, עם ספות וכביסה על חבלים, מחיצות מבד ומחצלות, והכל על אי תנועה גדול, בין כבישים ראשיים ורועשים. מצאתי מישהי שגרה שם לבד והתחלתי לדבר איתה. שאלתי אם אפשר לשים את האוהל שלי ליד שלה. היה שטח פנוי קטן מהצד השני של העץ. היא הסכימה.
באותו לילה לא ישנתי. היה קר מאוד, ואני פחדתי שמישהו יכנס לאוהל שלי. שום דבר לא קרה. בבוקר השכנה הזמינה אותי לקפה. הסכמתי. היה כל כך קר. חשבתי שלא ארגיש יותר את הידיים שלי. לא היה אכפת מהטעם של הקפה ולא ביקשתי מהשכנה שלי שתספר לי על חייה ואיך הגיעה לאוהל. היא היתה מבוגרת ממני בהרבה. לא היה אכפת לי מכלום. פשוט התחממתי מהקפה וזחלתי בחזרה לאוהל שלי, כדי לנמנם קצת.
לא ידעתי שום דבר על האנשים שסביבי. פה ושם קלטתי שמות ופנים. לא רציתי להתחבר איתם. היו לי החברים ה"רגילים", מהעבר, והיתה לי אמא. מדי פעם עזבתי את האוהל והלכתי לסופרמרקט, להצטייד. חששתי שכשאחזור האוהל יעלם. הוא נשאר.
מזג האוויר הפך גרוע מיום ליום. פברואר הוא תמיד החודש הכי מבאס בשנה. באחד הלילות האוהל שלי קרס והתמלא במים. הגשם לא הפסיק לרדת והמאהל כולו הוצף. חיכיתי יום שלם בתוך שלולית ענקית. בלילה הגשם המשיך לרדת ולקראת סופו הבנתי שאין לי מה להשאר. בארבע לפנות בוקר דחפתי את הרכוש שלי לתוך התיק ועזבתי. הלכתי ברגל עד שהתחילו האוטובוסים ואז נסעתי לאמא. כשדפקתי בדלת השמיים התבהרו לקראת הזריחה. הייתי צריכה לדפוק כמה פעמים עד שאמא התעוררה ופתחה לי. המבט שלה היה מעצבן כפי שדמיינתי אותו. כל מה שאמרה פגע בי, כאילו היא ניצחה באיזה ויכוח. אחרי חמש דקות לקחתי את התיק ויצאתי שוב החוצה. מצאתי בית קפה שנפתח מוקדם. אני לא יודעת איך הם נתנו לי להכנס. נראיתי נורא. אולי כולם נטפו מים באותו בוקר והם לא ראו את ההבדל. ישבתי בפינה הכי נידחת ושתיתי קפה. כשקצת נרגעתי הוצאתי את הטלפון מהתיק. הוא היה עטוף בשקיות, שלא יירטב. ראיתי שאמא צלצלה אלי. דיברתי איתה. היא ביקשה שאחזור. ישבתי עוד איזה חצי שעה, קפואה ולא יודעת מה לעשות. זהו, זה הסיפור. מה שלומי עכשיו? כמו שאמרתי בהתחלה, חזרתי באותו היום לאמא ומאז אני אצלה. למדנו להתעלם האחת מהשניה. זאת הדרך היחידה לחיים משותפים. סוף כל כך עלוב, כל כך צפוי, ילדותי."
