והיא האחת. אחת ששרים עליה שירים עם תזמורת וסלסולים.
והיא שלי, באמת. ויום אחד גם היא תדע.
כל בוקר אני בא אליה לשיכון. תחת חלון חדרה המרומם אני דורך את צווארי וממתין בסבלנות אין-קץ, שמא תשליך עצמה אל זרועותַי מבין חבלי הכביסה.
לעתים היא יורדת אלי, לזרוק את הזבל, מרעיפה עלי את גבה הצחור ומשאירה אחריה שובל של מטפחות שקופות. עינַי לכודות בצוואר הברבור שלה, ובכל יום שעובר, אני יודע – ריחוקה הולך וקרב אלי.
היא אמיתית, ולכן גם אני.
כשאנחנו נפגשים בשכונה, היא מעמידה פנים שאינה רואה אותי. אני לא נעלב, הרי אחת כמוה לא יכולה להיראות עם כל אחד, בטח לא עם מבורווז כמוני, אבל אני יודע שעל אף פניה החתומות ליבה מחייך אלי ובמהרה היא תיכנע לו.
כשאני ספון בחלומי היא נוחתת על מיטתי, מתרפקת על אהבתי הנוחה ומכתרת את לילי. עם שחר היא נוסכת עלי טל מלכותי.
בוקר אחד, כשתתעורר ממציאותה, היא תבוא אלי. כמו נסיכה. ואז, תחת ירח משותף, אשא אותה בזרועותַי ואקח אותה אל עתידנו המצפה בסבלנות.
כי היא הנסיכה שלי,
ואני העדשה שלה,
ויום אחד היא סופסוף תרגיש בי.
תצלום: אירה אדוארדובנה
