חגית זוהרה מנדרובסקי

מְטַפֶּסֶת עַל גִּבְעוֹת הָאִי הִגָּיוֹן. מַחְשְׁבוֹתַי תּוֹפְחוֹת לִמְמַדֵּי עֲנָק, לְטַחֲנוֹת הָרוּחַ – שַׁבְשֶׁבֶת מְשַׁטָּה בִּלְשׁוֹנִי הַשְּׁלוּפָה לְהָסִיר אֶת קִלְלַת הַזַּעַם. כָּל הַנִּקְרֶה בְּדַרְכִּי אֵינוֹ אֶלָּא מַרְאָה. עֵין-חֲלוֹם סַהֲרוּרִית. הָיָה אוֹ לֹא הָיָה? אֵיךְ...

בַּחֲצַר בֵּיתוֹ שֶׁל צֶ'צֶ'ה צָחַקְנוּ עַד שֶׁהַבֶּטֶן כָּאֲבָה מֵרִצּוּדָיו בַּמִּגְבַּעַת הַחֲצִי דְּהוּיָה וּבַשָּׂפָם שֶׁהָיָה רַק לוֹ, לְצַ'פְּלִין וְלַהוּא שֶׁאֵין לִנְקֹב בִּשְׁמוֹ. כָּךְ עָזַרְנוּ לוֹ לִשְׁכֹּחַ שֶׁפַּעַם...