"בפינה ההיא שיצרו שני הבתים, בשעות הבוקר הקרות, ישבה הילדה הקטנה, ורודת לחיים וחיוך על שפתיה – מתה. היא קפאה למוות בערב האחרון של השנה היוצאת. השחר האיר את פניה של השנה החדשה והשמש התרוממה מעל הגופה הקטנה שהוסיפה לשבת שם כשבחיקה גפרורים, שצרור אחד מהם היה שרוף כמעט כולו."(1)
סיפורה של מוכרת הגפרורים הקטנה, שִברון ליבם של דורות רבים של ילדים, מדגים היטב את השניוּת המרתקת של יצירת אנדרסן. המעשייה הזאת מנפצת את הכללים המסורתיים של מעשיות לילדים, וחותרת תחת הציפיות שהיא עצמה מלבה: התיאור מכמיר-הלב של הילדה (קטנה, יחפה, זהובת תלתלים) והפתיחה שכמעט לא תיתכן קודרת ממנה מעוררים ציפייה לסיום שיעניק לה גאולה בעולם הזה. הציפייה הזו מתעוררת גם מתוך היכרות עם התוואי שמשרטטים סיפורים אחרים של אנדרסן עצמו, מ'הברווזון המכוער', כמובן, ועד 'החבר למסע', שנפתח ביתמות ובחוסר-כל ומסתיים במלוכה. ב'מוכרת הגפרורים הקטנה', כמו במעשיות אנדרסניות אחרות, הציפייה הזאת נכזבת. זהו לא הניגוד היחידי בסיפור: יש בו מצד אחד מחאה חברתית חריפה, חמלה עמוקה לעלובי החיים וביקורת נגד האטימות הבורגנית השבעה, זוללת האווזים הצלויים, אך מצד שני הוא מסתיים בגאולה נוצרית בעולם שכולו טוב,
בנימה של השלמה וקבלת הדין: "והשתיים המריאו גבוה-גבוה מעל לאדמה, אפופות אור ואושר. ושם למעלה לא שררו קור, רעב או חרדה. שם למעלה היו השתיים קרובות לאלוהים." ואף על פי כן, גם על סמך הסיפור הזה – ובוודאי על סמך אחרים – אי אפשר לפסוק כי סיפורי אנדרסן מסכינים עם "אשרי העניים, כי להם מלכות השמים". אף שהסיפור מסתיים ב"אושר" שמימי, מה שנחקק בנפש הוא העוול, הייסורים, החמלה וההתקוממות. עד כדי כך שמהדורות פדגוגיות ראו לנכון לחוס על הקוראים הצעירים ולמסור להם גירסה מרוככת (בדומה לגירסה משובבת-הלב של אולפני וולט דיסני ל'בת הים הקטנה'). כך, למשל, בספר קסמי אנדרסן שראה אור בישראל ב-1958 בהוצאת א. זלקוביץ, "בתרגום חדש ובעריכה חינוכית" (שם המתרגם החינוכי לא נזכר), הילדה מתעוררת "בחדר גדול ויפה ומואר ושוכבת במיטה רכה ונקייה", ומגלה כי אישה טובה מצאה אותה על מדרגות ביתה, הצילה אותה ואימצה לה אותה לנכדה.
אבל האם באמת הסוף העצוב של אנדרסן חורג מיכולת ההכלה של ילדים? "מבחינתי זה היה בסדר גמור," כותבת דבורה נגבי בגיליון זה, ביחס למותה של מוכרת הגפרורים הקטנה, במסע היזכרות מלא אהבה אל אנדרסן של ילדותה. אותה איכות אמביוולנטית מופיעה באופן טורד-מנוחה עוד יותר ב'בת הים הקטנה': סירוס והשתקה עצמית, שאחריתם מרה, על מזבח האהבה והכמיהה להתקבל, וגם כאן גאולה 'מפוקפקת' מן הסוג השמימי: בת הים הופכת לבת אוויר. קריאת המעשייה כביטוי לגישה רומנטית המקדשת את ההקרבה העצמית – כפי שרבים מאיתנו אמנם קראו אותה – עשויה להניב תגובה של מבוכה וזעם, כמו שמתארת גיל הראבן במאמרה כאן.
ואולם בה בעת הסיפור יכול להיקרא דווקא כטקסט חתרני ביקורתי, אנטי-בורגני ואפילו פמיניסטי: כקריאה להתקוממות. כפי שמציינת שי צור במסתה, הוויתור של בת הים על זנבה ועל קולה – ייחודה, מהותה האותנטית, עצמאותה ואמנותה – הוא טעות טרגית שסופה אבדון. לעומת זאת, במעשייה אחרת אנדרסן מציע אלטרנטיבה: אצבעונית פונה עורף לנישואים המסרסים לבן החפרפרת העשיר והמלומד ולביתו דמוי הקבר, שבו "לא יחסר לך דבר", והודות לנאמנותה לטִבעה האמיתי היא זוכה לגאולה מוחשית, בחייה. אנדרסן, איפוא, הוא מעין 'מסלול הכשרה' לאישיות ולהשקפת עולם: אנחנו מעצבים את עצמנו, בין השאר, מתוך תגובתנו ליצירתו רבת-הפנים והאופן שבו אנחנו מפרשים אותה בילדות (בת הים הקטנה היא עבורנו מודל או תמרור אזהרה?).
כאן, בין השאר, טמון סוד קסמו, פשר הישרדותו בין אלפי כותבי מעשיות אחרים: אנדרסן הישיר מבט אל קוראיו הילדים כאילו היו בוגרים, וסיפר להם על החיים כמות שהם, על יופיים ועל זוועותיהם, על פלאיהם ועל אימתם – על כל מורכבותם, כאילו סיפר להם את הגלגול,
או את החטא ועונשו. הוא לא ריכך את העולם עבור הילדים ולא עיצב להם אותו בסידור נוח: המעשיות שלו הן מימזיס, מוקצן אמנם, עתיר סמליות, אבל חף מזיוף. הדמויות בהן, כמו בני אדם במציאות, לעתים נגאלות ולעתים נגדעות, וגם אם הסיפור מסתיים בחתונה עם הנסיכה – מה שכלל אינו מובטח! – אין בכך ערובה לאושר ועושר עד אחרית הימים: הנסיכה עלולה להיות מכשפה. אנדרסן לא התחסד, לא התיילד, לא זייף או מרח, לא פיברק סופים טובים ופתרונות קסם. זאת, אגב, בניגוד לסיפורי האחים גרים, שגם אם הם רצופי הרפתקאות מפחידות, רובם ככולם יסתיימו בטוב – גם לוע הזאב אינו סוף פסוק. אצל אנדרסן חייל הבדיל האמיץ מושלך לאש בשרירותיות, אֵם לא זוכה לחלץ את בנה מן השאול גם לאחר שהקריבה את עיניה לשם כך, נערה אינה מצליחה להפסיק לרקוד עד שהיא כורתת את רגליה, וילדה טובה וענייה קופאת למוות. אנדרסן לא קנה את המיתוס שהילדוּת תמיד מאושרת והחיים הוגנים, ולא מכר אותו
לילדים: הוא העז לומר להם שלא תמיד הכל בא על מקומו בשלום. המשוררת ויסלבה שימבורסקה נדרשת לאותה איכות אנדרסנית במילותיה שלה:
"אנדרסן הפחיד ילדים והם לא נטרו לו על כך, גם לא בבגרותם… יותר מכולם מופיע המוות, דמות חסרת-רחם. לפתע פתאום הוא פולש אל לב-ליבה של השמחה ונושא עימו את הטובים ביותר, את האהובים מכל. אנדרסן התייחס לילדים ברצינות. הוא מספר להם לא רק על הצד השמח של החיים אלא גם על מצוקותיהם, דאגותיהם, ומפלותיהם הלא תמיד מוצדקות… לאנדרסן היה אומץ לכתוב אגדות עם סוף עצוב." (מתוך קריאת רשות, בתרגום רפי וייכרט, חרגול, 2005).
העצב והמצוקות הללו הם חוויות שהנס כריסטיאן אנדרסן הכיר היטב משחר ילדותו: קשה להעלות על הדעת התחלה דלה ונטולת-תקווה יותר מזו שהוא זכה לה: הוא נולד ב-1805 בעיירה הדנית אודנסֶה, בדירה בת חדר אחד, למשפחה ממעמד חברתי נחות שהיתה שרויה בעוני מרוד. אביו היה שוליית סנדלר, אמו כובסת ואלכוהוליסטית אנאלפביתית, סבו היה ככל הנראה חולה נפש ואחותו ככל הנראה יצאנית. בהיותו בן אחת-עשרה מת אביו ועוניה של המשפחה החמיר. אנדרסן נאלץ לעזוב את בית הספר ולסייע לכלכלת המשפחה. הוא עבד כשולייה לחייט ובמפעל לטבק, אך בשל הלעג שספג על כיעורו הפסיק לעבוד ונסוג הביתה, בנה לעצמו תיאטרון בובות והמחיז בו את ההצגות האהובות עליו.
כאן נבטה ה'ברבוריות' שלו, ראשית גאולתו מן הגורל שנכפה עליו. בן ארבע-עשרה עזב את ביתו ויצא לקופנהגן בתקווה שיכול לטפח רק שוגה-בחלומות כמוהו: להיות זמר באופרה. בסתיו 1819 הגיע במרכבת הדואר לגבעה שבחוצות קופנהגן – עד לשם הספיק לו כספו – והמשיך העירה ברגל. "ואחר כך החליט שמוטב לנסות לגשת אל הברבורים היפים ואפילו להסתכן במכות, מאשר להיות נרדף על ידי ברווזי בר פשוטים": הוא התייצב בתיאטרון הלאומי ושר ורקד לפני הפרימה בלרינה, ונדחה מיד. הוא לא נואש וחזר על האודישן לפני מנהל התיאטרון, וחווה שוב אותה השפלה. לבסוף התקבל כניצב לתיאטרון, בשכר זעום, אך פוטר כשקולו התחלף. אז פרש עליו במאי נדיב את חסותו ודאג לו למילגה לבית ספר. בן שבע-עשרה היה, ולמד עם ילדים בני שתים-עשרה, שוב חריג ונלעג – כמו רבים מגיבוריו – במשך חמש שנים שתיאר כאפלות והמרות ביותר בחייו. יתר על כן, הוא טען שבית הספר דיכא את כישרון הכתיבה שלו.
אך עוד לפני תחילת הלימודים הצליח לפרסם את סיפורו הראשון, וכאן החלה נסיקתו: כמו בן הסוחר המרושש בסיפורו 'התיבה המעופפת', נחלץ מן העוני ומן הנידחוּת באמצעות בדיית סיפורים: הוא כתב שירים, סיפורים, מחזות, יומנים מדוקדקים וספרי מסעות, וב-1835 פירסם את הרומן האוטוביוגרפי האימפרוביזטור, שזכה להצלחה מיידית. באותה שנה החל לפרסם מעשיות לילדים, מדי שנה בשנה בחג המולד,
עד 1872, מאה שישים ושמונה בסך הכל. שלא כמו האחים גרים, שליקטו ועיבדו (ויש אומרים, סילפו) סיפורי עם קיימים בכפרים ובעיירות של גרמניה (ויש אומרים, בסלונים של החברה הגבוהה), אנדרסן אמנם ביסס את יצירותיו הראשונות על סיפורים ששמע בילדותו, אך את רובן המציא בעצמו: "דווקא אלה שיצרתי בעצמי," סיפר, "כמו 'בת הים הקטנה', 'החסידות' ו'המרגנית', התקבלו בהתלהבות, וזה מה שעודד אותי לכתוב מליבי."
אף שראה את עצמו בראש ובראשונה כנובליסט ומחזאי, אנדרסן הותיר את חותמו בעולם בזכות המעשיות האלה. הוא זכה לתהילה עוד בחייו, היה לאורח מבוקש בבתי אצולה, התוודע למלכים ולאנשי שם, הִרבה במסעות – הוא יצא מדנמרק כ-32 פעמים והיה בכך לאחד מגדולי הנוסעים הדנים בימיו – ואף היה הדני המונצח ביותר בצילום בזמנו (כ-150 תצלומים). הוא לא נישא מעודו, ומת ערירי, ב-1875, בבית משפחת מלכיאור היהודית, בפרוור של קופנהגן.
התהפוכות הדרמטיות, היתמות והבדידות, הדלות, ההתאכזרות אל החלש והחריג והתשוקה לפרוץ ולהתקבל – הן חומרי הגלם של יצירתו. "כל מה שכתבתי," כתב, "הוא בבואה של עצמי. כל דמות בסיפורַי לקוחה מן החיים." יוצרים רבים, כמובן, היו יכולים לחתום על ההצהרה הזאת, אך מעניין ומשעשע שחייו ודמותו של אנדרסן משתקפים, באופן שופע דמיון והומור, בדמויות של נשים, חיות, יצורי כלאיים ודמויות פלאיות(2).
אכן, הוא נתן לילדים את האור יחד עם האפֵלה כפי שהכיר אותם, בלי לכחד: יצירתו של אנדרסן היא כמוסת חיים מתוקה-מרירה לפני השינה.
אכן, הוא נתן לילדים את האור יחד עם האפֵלה כפי שהכיר אותם, בלי לכחד: יצירתו של אנדרסן היא כמוסת חיים מתוקה-מרירה לפני השינה.
*
המעשיות של אנדרסן הן לכאורה ספרות ילדים. בזכות ה"לכאורה", בין השאר, הוא נבחר כנושא הגיליון הזה של 'אורות': מה שהוא
הטביע בילדוּת משמש אוצר של השראה ליוצרים. מעבר לכך שמושגים כמו 'ברווזון מכוער' ו'המלך עירום' נהפכו לאבני יסוד בתרבות, אנחנו מוסיפים להתמודד עם יצירתו ולעבד אותה גם בבגרותנו, כמו כל יצירה גדולה. דוד פרישמן נגע בכך בדברי המבוא שלו למבחר
נרחב מסיפורי אנדרסן, שתירגם לעברית ב-1896: "ואנדרסן גם הוא הן הוא אותו הסופר אשר יש לו זִקנה מצד זה וילדוּת מצד זה! … הקטנים קוראים אותו ומתענגים על 'המעשה היפה' אשר הם קוראים, והגדולים קוראים והנה – נפלא הדבר! – רעיון גדול הם מוצאים תמיד בכל מעשה ומעשה… הנה זה הוא הכֹח לאיש גאון הרוח: הטבע הכפול שבּוֹ! אנדרסן מדבר בסגנון ילדים, והנה הילדים קוראים ומשתעשעים בו, והגדולים קוראים ומבינים אותו."
הטביע בילדוּת משמש אוצר של השראה ליוצרים. מעבר לכך שמושגים כמו 'ברווזון מכוער' ו'המלך עירום' נהפכו לאבני יסוד בתרבות, אנחנו מוסיפים להתמודד עם יצירתו ולעבד אותה גם בבגרותנו, כמו כל יצירה גדולה. דוד פרישמן נגע בכך בדברי המבוא שלו למבחר
נרחב מסיפורי אנדרסן, שתירגם לעברית ב-1896: "ואנדרסן גם הוא הן הוא אותו הסופר אשר יש לו זִקנה מצד זה וילדוּת מצד זה! … הקטנים קוראים אותו ומתענגים על 'המעשה היפה' אשר הם קוראים, והגדולים קוראים והנה – נפלא הדבר! – רעיון גדול הם מוצאים תמיד בכל מעשה ומעשה… הנה זה הוא הכֹח לאיש גאון הרוח: הטבע הכפול שבּוֹ! אנדרסן מדבר בסגנון ילדים, והנה הילדים קוראים ומשתעשעים בו, והגדולים קוראים ומבינים אותו."
ה'גדולים' בגיליון זה מתכתבים עם יצירת אנדרסן, ועם דמות הסופר עצמו(3). גיל הראבן ודבורה נגבי חוזרות אל החוויה האנדרסנית של ילדותן בשתי דרכים שונות ואף מנוגדות. אנדרסן האיש נדון במאמרה של מרים איתן יחד עם בן זמנו ומקומו, סרן קירקגור. הוא הדובר בשירו של שבתאי מג'ר, והוא מופיע גם, כבן דמותו של אב אוהב, בשירה של צרויה להב. דנה כספי תירגמה במיוחד לגיליון זה את 'הנסיכה על גרגר האפונה'. אותה נסיכה, וגם בת הים הקטנה, נרמזות בשיריה של נוית בראל. 'מנורת הסדק', סיפורה של עינת יקיר, הוא גירסה מחודשת ל'מלכת השלג', ומלכת השלג משתקפת גם בנובלה 'אגדת חורף' של דורית פלג, שפתיחתה מובאת כאן. אצבעונית ואולי גם אנדרסן עצמו מגיחים לרגע בסיפורה של עדי שורק, וסיפורו הקצר של ארז ריינמן מהדהד כמה מוטיבים אנדרסניים, אך מתייחס ישירות
לאחד מהם, המתגלה בסיום. הסיפור 'בגדי המלך החדשים' נדון במאמרה של מרית בן ישראל, 'משהו ללבוש', וזוכה לגירסה חדשה נועזת בטריפטיכון הסיפורי של מירי שחם. גם יונתן דורי כתב שלושה סיפורים, בעקבות שלושה יסודות מאנדרסן: רגלה המונפת של הרקדנית
ב'חייל הבדיל', המגע המתעתע ב'קופסת הגפרורים' וחילופי העין-תחת-עין ב'קלאוס הגדול וקלאוס הקטן'. שלוש-עשרה התמונות ב'מה שראה הירח' של זהר איתן הן עיבוד דחוס לשלושים ושלוש התמונות ב'ספר תמונות בלי תמונות' של אנדרסן, ורוני סומק מגיש מחווה, במילים ובציור, לסיפור 'הזמיר של מלך סין'.
לאחד מהם, המתגלה בסיום. הסיפור 'בגדי המלך החדשים' נדון במאמרה של מרית בן ישראל, 'משהו ללבוש', וזוכה לגירסה חדשה נועזת בטריפטיכון הסיפורי של מירי שחם. גם יונתן דורי כתב שלושה סיפורים, בעקבות שלושה יסודות מאנדרסן: רגלה המונפת של הרקדנית
ב'חייל הבדיל', המגע המתעתע ב'קופסת הגפרורים' וחילופי העין-תחת-עין ב'קלאוס הגדול וקלאוס הקטן'. שלוש-עשרה התמונות ב'מה שראה הירח' של זהר איתן הן עיבוד דחוס לשלושים ושלוש התמונות ב'ספר תמונות בלי תמונות' של אנדרסן, ורוני סומק מגיש מחווה, במילים ובציור, לסיפור 'הזמיר של מלך סין'.
מוכרת הגפרורים הקטנה מסתתרת במחזור השירים 'על הגשר' של נורית זרחי. בשיריו של איימן אגבאריה נשלח מבט מפוכח, אבהי, אל התמימות האגדתית מאחזת-העיניים של הילדות, ושירו של יובל פז, העוסק בילדות גם הוא, מתאר את חוויית הברווזון המכוער בתשוקה המכאיבה להשתייך. הברווזון המכוער נדון במסתה של שי צור, המנתחת את הסיפור מתוך השוואה למקבילתו הטלוויזיונית העכשווית, התוכנית 'הברבור', והוא גם נקודת המוצא ל'ברבורים', שלושת סיפוריו של גבי ניצן, החותמים את הגיליון בהתגשמות הכמיהה הברווזונית: "אתה כל כך יפה מתחת לשריון. הנה אתה."
1. כל הציטטות מאנדרסן, אלא אם כן מצוין אחרת, מתוך ספר האגדות של אנדרסן, כנרת, 2008, תרגום מדנית: יעל ולדמן.
2. במקומות אחדים ביצירתו אנדרסן עצמו מציץ בדמותו האוטוביוגרפית, תוך הפרת הגבולות בין בדיון למציאות. כך, למשל, בסיום של 'אצבעונית': "(הסנונית) עפה לדרכה הארוכה מן הארצות החמות בחזרה עד לדמנרק. שם היה לה קן קטן מעל לחלונו של איש אחד שידע לספר סיפורי מעשיות… הציפור שרה לו: 'צוויץ, צוויץ!' וכך הגיע אלינו הסיפור הזה." כך גם בפתיחה של 'ספר תמונות בלי תמונות': "בימים הראשונים לבואי אל העיר חשתי זרות ובדידות. והנה, ערב אחר פתחתי את החלון והבטתי החוצה ושמחה מילאה את לבי! ראיתי פנים מוכרות, דיוקן עגול וידידותי של הטוב בידידיי ממקום הולדתי – את פניו של הירח… הוא האיר ממרחקים את חדרי והבטיח שבכל לילה כאשר ייצא למסעו יסתכל אליי פנימה ויספר לי משהו מן הדברים שראה… 'אתה, אין לך אלא לצייר מה שאני מספר," אמר לי "ויהיה לך ספר תמונות נאה'." (מתוך ספר תמונות בלי תמונות, גוונים, 2003, תרגום: שלמה טנאי).
3. ראוי לציין כי שתיים ממשתתפות הגיליון, נורית זרחי וצרויה להב, זכו בעיטור אנדרסן לספרי ילדים.
2. במקומות אחדים ביצירתו אנדרסן עצמו מציץ בדמותו האוטוביוגרפית, תוך הפרת הגבולות בין בדיון למציאות. כך, למשל, בסיום של 'אצבעונית': "(הסנונית) עפה לדרכה הארוכה מן הארצות החמות בחזרה עד לדמנרק. שם היה לה קן קטן מעל לחלונו של איש אחד שידע לספר סיפורי מעשיות… הציפור שרה לו: 'צוויץ, צוויץ!' וכך הגיע אלינו הסיפור הזה." כך גם בפתיחה של 'ספר תמונות בלי תמונות': "בימים הראשונים לבואי אל העיר חשתי זרות ובדידות. והנה, ערב אחר פתחתי את החלון והבטתי החוצה ושמחה מילאה את לבי! ראיתי פנים מוכרות, דיוקן עגול וידידותי של הטוב בידידיי ממקום הולדתי – את פניו של הירח… הוא האיר ממרחקים את חדרי והבטיח שבכל לילה כאשר ייצא למסעו יסתכל אליי פנימה ויספר לי משהו מן הדברים שראה… 'אתה, אין לך אלא לצייר מה שאני מספר," אמר לי "ויהיה לך ספר תמונות נאה'." (מתוך ספר תמונות בלי תמונות, גוונים, 2003, תרגום: שלמה טנאי).
3. ראוי לציין כי שתיים ממשתתפות הגיליון, נורית זרחי וצרויה להב, זכו בעיטור אנדרסן לספרי ילדים.
תצלום: אירה אדוארדובנה
