"עודד, שקורא בעיקר ספרות בלשית, נוטה להעריץ 'ספרות' ו'סופרים' באופן כללי, ואילו אני, שקוראת הרבה, אני יודעת ספרות טובה מהי ואיך היא מסכסכת את הדעת," אומרת אלינור, גיבורת ספרה של גיל הראבן, 'השקרים האחרונים של הגוף'(1), וחוזרת בכך על אבחנה רווחת: ספרות בלשית סווגה כבר בתחילת דרכה במאה ה-19 כז'אנר שוליים – ספרות אסקפיסטית, נוסחתית ונגישה, שייעודה בידור. מנגד יש הרואים בספרות הבלשית – במיטבה – ספרות יפה לכל דבר, ז'אנר מתוחכם ורב-רבדים, בעל פוטנציאל עשיר לחדירה פסיכולוגית, לדמויות מורכבות ולביקורת חברתית. גישה זו התחזקה עם הנטייה הפוסט-מודרניסטית לטשטוש בין "גבוה" ו"נמוך", שגררה מצידה, כמובן, תגובת-נגד השבה ומאששת את ההבחנה המקורית.
זו האחרונה מוצאת לה תימוכין בין השאר במאמרו הידוע של ו"ה אודן, 'The Guilty Vicarage, Notes on the Detective Story, by an Addict(2) '. אודן, המתאר את התמכרותו הקשה לסיפורי בלשים (אסור לו, למשל, להתחיל בקריאת ספר כזה אם יש לו עבודה להשלים), מציין שלדידו אחד המאפיינים של הסיפור הזה הוא שלא ניתן לקראו פעמיים: "אני שוכח את הסיפור ברגע שסיימתי אותו, ואין לי שום רצון לקרוא אותו
שוב. אם, כפי שקורה לעיתים, אני מתחיל לקרוא סיפור כזה ומגלה כעבור עמודים אחדים שכבר קראתי אותו, איני מסוגל להמשיך."
שוב. אם, כפי שקורה לעיתים, אני מתחיל לקרוא סיפור כזה ומגלה כעבור עמודים אחדים שכבר קראתי אותו, איני מסוגל להמשיך."
חיווי זה, שעל פניו מתקבל על הדעת, ראוי לבחינה. האמנם כל רומן בלשי הוא טקסט ש'משמיד את עצמו' משנפתרה שאלת ה-Whodunit ואינו מאפשר קריאה שנייה? זו בוודאי תהיה שונה מן הראשונה – והדבר נכון לכל ספר שנקרא בשנית – אך יש יצירות בז'אנר הזה המאפשרות קריאה חוזרת המגלה בהן משמעויות שנסתרו מן העין בקריאה הראשונה. כך למשל, מאמרו של עודד וולקשטיין בגיליון זה הוא פרי קריאה שנייה מדוקדקת (למעשה, קריאות שניות) בספר The Hollow של אגתה כריסטי, קריאה שחושפת סיפור נוסף, שיכול להתגלות רק בקריאה חוזרת. ודרור משעני, במאמרו 'מה אנחנו עלולים לגלות אם נקרא סיפור בלשי פעמיים(3)', טוען כי הסיפור הבלשי איננו מאפשר קריאה שנייה, "לא מפני שאין לו מה להציע לבד מפתרון התעלומה", אלא מאחר שקריאה כזאת עשויה לגלות בו סוד אפל. משעני אף קושר בין תכונה זו לבין הגדרת הפסיכואנליזה את המבנה של הלא-מודע כ"ידע המבקש לחמוק מגילוי".
טקסטים אחרים, כאלה המבקשים לבסס את נחיתותו האמנותית של הז'אנר הבלשי, נסמכים לעיתים על טיעונים מוקשים. כך טוען דן מירון כנגד הסיפור הבלשי כי הוא אינו עוסק לעולם ב"פשעים הגדולים באמת" של "בנקאים, אילי תעשייה, פוליטיקאים שאפתנים, מפקדי צבא", כי אם ב"אלמנטים זניחים של אי-סדר מוסרי-חברתי שולי". "עדיין לא נכתב סיפור בלשי הקורא באמת למהפכה חברתית", פוסק מירון, ואף מאשים את הרומן הבלשי כי הוא משרת "כל סדר חברתי קיים" (ההדגשה במקור) בכך שהוא מספק הסחת דעת: "בזכות זו מעניקה החברה למחבר רומני הבלשים המצליח פופולריות ותגמול כספי נאה(4) ."
מלבד הבעייתיות המהותית שבסיווג יצירה ספרותית על פי קריטריונים אתיים וחברתיים, בטענה זו מובלעת הקביעה כאילו כל יצירת ספרות יפה היא מהפכנית וחתרנית, עוסקת תמיד בנושאים ה"גדולים באמת", שואפת לערער את הסדר החברתי הקיים, אינה מספקת לקוראיה מפלט מפשעי הבנקאים והפוליטיקאים, ומחבריה אינם זוכים לפופולריות ולתגמול כספי נאה. אכן, בדומה לתיאוריות אחרות המנסות להחיל כלל אחד מוחלט (ספרות בלשית אינה יכולה להיות ספרות יפה מעצם הגדרתה) על תחום רחב שביטוייו רבים ומגוונים, גישה זו תיאלץ להתמודד עם מספר רב של יוצאים מן הכלל – ספרי מתח בעלי ערך ספרותי-אמנותי מובהק, יצירות ש"מסכסכות את הדעת" עד מאוד, מאדגר אלן פו ועד ז'ורז' סימנון. נשאלת
השאלה אם שלל ספרי המתח שכתבה אגתה כריסטי(5) (מלבד סיפורים קצרים, מחזות, רומנים רומנטיים, ספרי עיון ורומן ריגול אחד), שתורגמו ליותר ממאה לשונות ונמכרו עד היום בארבעה ביליון עותקים, לפי ספר השיאים של גינס (רק התנ"ך ושקספיר, מרבים לציין, נקראו יותר) זכאים להימנות עם הדוגמאות הללו.
השאלה אם שלל ספרי המתח שכתבה אגתה כריסטי(5) (מלבד סיפורים קצרים, מחזות, רומנים רומנטיים, ספרי עיון ורומן ריגול אחד), שתורגמו ליותר ממאה לשונות ונמכרו עד היום בארבעה ביליון עותקים, לפי ספר השיאים של גינס (רק התנ"ך ושקספיר, מרבים לציין, נקראו יותר) זכאים להימנות עם הדוגמאות הללו.
והדעות על כך חלוקות. הפופולריות הבלתי-נדלית שלה – חצי מיליון עותקים מספריה עדיין נמכרים באנגליה מדי שנה, יום הולדתה נחגג שם בפסטיבל בן שבוע – ודאי לא תסייע לה להתקבל למועדון (אם לא תעמוד לה לרועץ). לצד גישות המבטלות את המשקל הספרותי של יצירתה (ושל הסיפור הבלשי בכלל), יצירה זו נחקרת, נלמדת ונידונה בספרים ובמאמרים רבים בין השאר בשל ערכה הספרותי.
לא בגיליון הזה, המתייחס אל כריסטי בראש ובראשונה כמקור השראה ליצירות חדשות, תוכרע הסוגיה. ראוי, עם זאת, להתעכב על שתי הדמויות החשובות שהעמידה כריסטי: ארקול פּוּאָרוֹ ומיס מארפל, דמויות מרכזיות ובעלות השפעה רבה על הסיפור הבלשי עד היום.
לא בגיליון הזה, המתייחס אל כריסטי בראש ובראשונה כמקור השראה ליצירות חדשות, תוכרע הסוגיה. ראוי, עם זאת, להתעכב על שתי הדמויות החשובות שהעמידה כריסטי: ארקול פּוּאָרוֹ ומיס מארפל, דמויות מרכזיות ובעלות השפעה רבה על הסיפור הבלשי עד היום.
פוארו הופיע כבר בספרה הראשון, "הפרשה המסתורית בסטיילס" מ-1920, ומאז פתר תעלומות רצח בעוד חמישים וארבעה סיפורים קצרים ושלושים ושלושה ספרים, הידועים שבהם "הרצח של רוג'ר אקרויד", "רצח באוריינט אקספרס" ו"רצח על הנילוס". הנה תיאורו הראשון, בפרק השני ב"הפרשה…":
"פוארו היה ברנש קטן, יוצא דופן למראה. קומתו לא עלתה על מטר שישים ושלושה, אך הוא התהלך בהדרת כבוד. ראשו היה דמוי ביצה, והוא תמיד היטה אותו הצידה במקצת. שפמו היה נוקשה עד מאוד, בסגנון צבאי. הוא דיקדק בלבושו באופן מעורר השתאות. דומני שגרגר אבק היה מסב לו יותר כאב מפציעת קליע. ועם זאת, הברנש הקטן הגנדרן והמוזר הזה, שכעת צלע קשות, כפי שהבחנתי בצער, היה בשעתו אחד החוקרים המהוללים במשטרת בלגיה. כישרון הבילוש המופלג שלו זיכה אותו בהצלחות רבות והוא זקף לזכותו את פיצוחן של כמה מן התעלומות הסבוכות ביותר בזמנו."
כריסטי עיצבה במכוון בלש מגוחך למדי, טרזן נפוח ונוקדני, על סף הקריקטורה. כתוספת, המבטא הצרפתי (אף שהוא 'סתם' מבלגיה האפרורית) והמעמד הנחות (הוא נקלע לאנגליה כפליט ממלחמת העולם הראשונה) הופכים אותו לדמות נלעגת לחלוטין במפגש עם הסנוביות והקסנופוביה הבריטיות, אך הללו נאלצות שוב ושוב לבלוע את כובען לנוכח חריפותו. בפוארו, אם כך, יצרה כריסטי אב-טיפוס לבלש הטמבל-לכאורה (קולומבו הטלוויזיוני הוא אחד הווריאנטים הידועים), שכל תעלומה שהוא מפצח היא סטירת לחי בפני המזלזלים בו.
סתירה דומה מתקיימת בדמותה של מיס מארפל, אף שמדובר בטיפוס אחר לחלוטין. היא הופיעה לראשונה בסיפור קצר משנת 1927, וכריסטי ביססה אותה על דמויות מוכרות לה כסבתה וחברותיה של זו. מארפל היא קשישה חביבה, קרתנית, ידועת תחלואים ומכאובים, שפיקחותה מהולה בתמימות של אשת העולם הקטן. כלי הפיצוח שלה הם אינטואיציה, סקרנות, הבנת הטבע האנושי המבוססת על בריות שהכירה בחייה הארוכים, וחזותה הלא-מזיקה המניעה אנשים למסור לה מידע יקר.
הרומן הראשון בהשתתפותה הוא "רצח בבית הכומר" מ-1930, מהאהובים בספרי כריסטי, ולאחר מכן לא הופיעה שוב אלא בשנות הארבעים. "באותו זמן לא היתה לי שום כוונה להוסיף לכתוב עליה במשך שארית חיי," אמרה כריסטי בהקלטות שהתגלו לפני שנתיים. אף שכריסטי חיבבה את מיס מארפל לעומת פוארו ("אגואיסט", הגדירה אותו באותן הקלטות, "בלתי-נסבל", כתבה עליו ביומנה), היא כללה אותה רק בשנים-עשר ספרים, פחות ממחצית ספרי פוארו.
מיס מארפל, שלעתים דומה כי שמה הפרטי הוא "הרווקה הזקנה", אינה הבלשית הראשונה ממין נקבה בתולדות הז'אנר: קדמו לה אחרות – שבניגוד לה שקעו בתהום הנשייה – החל ב-1864. אך כפי שמציינת ארנה קזין להלן, מארפל היא הבלשית הרווקה האולטימטיבית, אם-טיפוס לבלשיות שהרווקוּת היא ממאפייניהן הבולטים וההכרחיים: למעשה, כמעט שאין בספרות דוגמה לבלשית נשואה (בלשים נשואים או כאלה שחיים בזוגיות דווקא יש). מתברר שבספרות הבלשית עד עצם היום הזה אישה יכולה להתמסר לפתרון תעלומות רק אם היא משוחררת ממחוייבות של זוגיות או משפחה, ולא רק בעולמה של אגאתה כריסטי שהיתה גברת שמרנית למדי, כפי שמתארת דבורה נגבי במאמרה כאן.
במהלך מלחמת העולם השנייה כתבה כריסטי שני ספרים, "מסך" ו"רצח ישֵן", שהיו עתידים להיות, בהתאמה, הספרים האחרונים של פוארו ומיס מארפל ונשמרו בכספת בנק במשך יותר משלושים שנה. שניהם ראו אור אחרי שכריסטי חדלה לכתוב רומנים: "מסך" ב-1975 ו"רצח ישֵן" ב-1976. באחרון אין דבר שיעיד כי זוהי החקירה האחרונה של מיס מארפל, אך ב"מסך" פוארו עושה מעשה שלא ייעשה, גם ביחס לחוקי הז'אנר, ובסופו הוא הולך לעולמו ממחלת לב (ומקבל מודעת אבל ב"ניו יורק טיימס" – ככל הידוע, הדמות הבדויה היחידה שזכתה לכבוד הזה).
כעבור שנה, בגיל 85 ובניגוד לעשרות מדמויותיה, מתה אגתה כריסטי מוות טבעי.
(1)אחוזת בית, 2008, עמ' 15.
(2)מתוך: The Dyer's hand and Other Essays, London 1969. שם המאמר מרמז לשם ספרה של כריסטי מ-1930, Murder at the Vicarage ('רצח בבית הכומר').
(3)'הו!' גיליון 6, אחוזת בית,
(4)"כומרייה בישראל", 'הו!, גיליון 3, אחוזת בית, 2006.
(5)מקורות שונים, על פי קריטריונים שונים, מציינים מספרים שונים: בין שישים ושישה לשמונים.
תצלום: יורם קופרמינץ