תרגום: טלי קונס
לשונות רעות, או ליתר דיוק בעליהן, טוענות – ואני רואה איך הן מחייכות בתוך כך בזדון – שאני כותב ספר על קפקא. ההאשמה הזאת אינה נכונה, אני דוחה אותה מכל וכל. כי אני בכלל כותב ספר על גוֹלך. כדי להעמיד דברים על דיוקם ברצוני להודות שלפני זמן רב שקלתי – כמו כל אינטלקטואל רגיש – לכתוב ספר על קפקא. זהו שלב שחייבים לעבור אותו, ככה זה, ואחר כך אין שום צורך להתבייש בו כפי שאין שום צורך להתבייש בהתאהבות של ימי הנעורים. אבל מה שהשיא אותי אז מכוונתי לא היה התרחקות מהנושא דווקא, אלא העובדה שכל מכרַי כבר שקדו על כתיבת ספר על קפקא (לא כולם על ספר אחד, כל אחד על ספר נפרד כמובן). בשל תעתוע כלשהו של הגורל, שהיום באמת כבר אין לי שום סיבה להצטער עליו, הם כולם התחילו בזה לפני – ההתפתחות שלי הייתה מאוחרת יחסית – ואז שוב לא נשאר לי שום היבט שלאורו יכולתי לפרש את קפקא. לכן השתעשעתי זמן מה במחשבה לבחור לי אחד מן הביוגרפים החשובים יותר של קפקא ולכתוב ספר עליו, אבל גם ברעיון הזה כבר הקדים אותי מישהו שאיחר כמוני להגיע לחלוקת נקודות המבט.
החלטתי אפוא לחפש לי תחום חדש, וגם מצאתי.
אני כותב, כאמור, ספר על אֶקֶהארד גוֹלך. עבור מי שהשם הזה אינו מוכר להם – ויש רבים כאלה, רבים מדי – אשרטט כמה קווים לדמותו.
גוֹלך, שנפטר בשנת 1929 והוא בן שמונים ושש, היה בחייו – חוץ מאשר בנעוריו שככל הנראה היו גם הם נטולי התרחשויות חריגות – מורה זוטר באַלטמוּנצָך, עיר שרכבות מהירות אינן עוצרות בה. אולם לא בשל העובדה הזאת, אלא דווקא בשל חוסר העניין שלו בחריגה מן השגרה לא עזב את העיר מעולם והקדיש את חייו לעבודתו במסירות אין קץ. (פרקִי "מסעות פנימיים" עוסקים במהלכי המחשבה האלה ומתחקים אחריהם באופן שחורג ממסגרת הדיון הקצר כאן.)
שם לימד אפוא גולך אנגלית וגרמנית בבית הספר המקצועי לבנות – כי בית ספר כזה היה שם ועודנו קיים גם היום. אחרי כמה ניסיונות אנליטיים שהחיבור "דמויות הנשים אצל קֶרנֶר"(1) הוא אולי המרשים שבהם – כיום, למרבה הצער, הוא אינו זוכה לתהודה רבה מפאת טווח הזמן הקצר של הנושא – השקיע את מרצו במגנום אופוס שלו, המוקדש לחייו וליצירתו של ג'יימס בוזוול, הביוגרף החשוב של ג'ונסון, הלקסיקוגרף האלמותי. יצירתו לא זו בלבד שהיא בעלת מורכבות פסיכולוגית רבה ועוצמה גדולה שבגדולות, אלא שהיא גם עולה מבחינה כמותית – היא מחזיקה תשעה כרכים –על כל כתביהם של בוזוול ושל ג'ונסון גם יחד.
איני רוצה להקדים ולחשוף כאן את הכתוב בספרי, אבל ברצוני להדגיש – והקורא ימצא שהביטחון העצמי המופגן כאן אינו בלתי-מוצדק – שבספרי, שכבר ערוך ככתב יד חוץ מפרק הסיום "על מהות הביוגרפיה", לא רק הצלחתי לתאר את חוויית בוזוול החזקה של גיבורי בצורה משכנעת מאין כמוה, אלא גם הצגתי, במהופך, את בוזוול לאורו של גולך, ובה בעת אף התבוננתי בדוקטור ג'ונסון העקשן מבעד למשקפיו של בוזוול (במובן מטאפורי: בוזוול לא הרכיב משקפיים), כפי שהוא נראה לי כעת בפירושו של גולך; במובן מסוים אפוא ניתוח תלת-נדבכי של גרעין האישיות (בהקשר זה מונח שטבעתי אני; אין לו כל קשר לתורתו של ק.ג. יונג) של דוקטור ג'ונסון.
ספרי טוב, אין כל ספק בכך. הוא ממלא פער.
הייתי אפילו מעז לטעון שידיעותי המוצקות ויכולתי לראות דרך עיניהם של מוחות דומים, שתי מעלות שמתגלות בספר הזה, יגרמו ביום מן הימים לביוגרף כלשהו להקדיש לי, בתור ביוגרף של גולך, רשימת הספד מעמיקה לכל הפחות. ובאשר לטענה שאני כותב ספר על קפקא, היא תופרך עם פרסום ספרי. כי העובדה שאי-אפשר לכתוב גם על קפקא וגם על גולך ברורה אפילו לבעלי הלשונות הרעות.
