לא תמיד זה פרט שולי שחושף את השקרן?
בבית הגדול שאור יום לא חדר אליו חודשים רבים בשנה ודיבור לא נשמע בו חודשים רבים אף יותר וסדינים לבנים כיסו את הרהיטים ועיתונים את עשרות זוגות הנעליים, בבית שהיה עמוס באיקוניות וציורים מקוריים וחפצי אמנות מבאלי ואינדונזיה ואפריקה כמובן, ובהנחיה שעמדה באוויר לא לגעת בכלום, לא בעשרות חולצות הפולו של טומי הילפיגר שנדפו ריחות נפטלין ובטח שלא בעשרות, אולי מאות כדורי השינה בשידה בחדר ובסֶקרֶטֶר למטה ובמגירות בארון: מירו וואבן ובונדורמין, בבית הזה, שמבנהו היה שונה אך תכולתו זהה לזה המוכר לך, ל"הבית", לא הציק לי איכשהו הריח שעמד בכל מקום עד שקלטתי את האנחה הקטנה שלך. היא החלה כמו גז שקוף והתמצקה באיזה אופן משונה כשעלית במדרגות. תנועה פנימית סתמית. בזה היה כל העניין, בסתמיות הזאת, בזה שלו הייתי שואלת היית משיבה שכלום לא קרה ואפילו אני כבר ידעתי אז שכלום לא קורה, כלום אף פעם לא קורה כשהכל שווה ערך. בתוך פחות מרגע החלה האנחה מתפתלת ויורדת לעברי ואני הרגשתי פתאום עייפה מכדי לזוז כאילו הכדורים השפיעו גם בראייה בלבד. הריח המעקצץ חדר בחוזקה לנחירַי ולא הִרפה. נדמה לי שרק כשהבטת בי ונהיית פתאום לא נינוחה, קלטתי שהפעם הבנתי את מה שלא הייתי אמורה להבין. זה היה כמובן הסוף (תראי, למדתי לקרוא לסוף – סוף). בתואם מושלם, בדיוק ברגע שבו התלכדו בי הרשמים הקודמים והתבהרו באחת לכדי מציאות עכורה (אולי לא עכורה דווקא – צלולה וכואבת), אצלך נעצר השעון. עוד סימן לחוקר העתידי של המקרה המתמיה שלנו. 18:37 – השקר נחשף.
בבית ההוא פתחתי את דלת הזכוכית כדי סדק ויצאתי לנשום רגע במרפסת ומפרץ חיפה כולו היה פרוש לפנַי בקרירות הזו המענגת והכל היה יפה כל כך ודומם ואמרתי לך שנורא יפה ומת כאן ועצמתי את העיניים, רק לקצת.
והלא פעמים רבות השקרן הוא בכלל לא הרוצח ואנחנו מוצאות כל כך הרבה סיבות לשקר, רובן אפילו נעימות לנו. הקלאסית: "כדי לא לפגוע", אבל את שקרנית די גרועה. את משכנעת את עצמך שאת טובה אבל רואים עלייך את המאמץ. אני ויתרתי על רוב השקרים כשהבנתי שאני לא מאמינה לעצמי. זהו מחיר הראייה, נקודות האל-חזור שלי, המאלצות אותי להגיע וגם זה רק כעבור זמן רב אל הביצוע, אל ה"על החיים ועל המוות" שלי. אמרת לי "את עושה הכל כמוני רק בצורה מתוחכמת יותר," אבל זה לא נכון, למות למשל אני לא מתה כמוך. אני לא מכירה אף אחת שיכולה לעשות את זה טוב כמוך, ובאמת איזו פתיחה נהדרת היתה לך, כאילו נולדת לזה. סבא שמוכן עם זריקת מוות מתחת למעיל ארוך בקיץ (את הפרטים האלה דווקא נהנית לספר) למקרה שתצאי מהרחם ולא יהיה ברור ש"הכל במקום". ודאי שאי אפשר להיות לא יפה בתנאים כאלה. אני זוכרת שהסברת לי בבהירות ובנועם כמה זה מובן לך ושעתיים אחר כך התייסרת על ה"גרמניות" שבך. אבל על סאדיזם לא התחלנו בכלל לדבר, בקושי על מזוכיזם.
בבית ההוא היו יותר מדי רמזים וזה גרם לי לחשוב שאולי לא שם התבצע הרצח והכי בילבל אותי שהנרצחת עוד עלתה וירדה במדרגות, אוספת
חפצים לטיסה. ובלילה ההוא הרגשתי בפעם הראשונה שהמיטה שלך רחבה מדי ושאין לי שום דרך לחצות אותה.
חפצים לטיסה. ובלילה ההוא הרגשתי בפעם הראשונה שהמיטה שלך רחבה מדי ושאין לי שום דרך לחצות אותה.
אבל אולי אני מתרצת לעצמי תירוצים, מסבירה כך שאמשיך לחבב את עצמי. לומר עליך שאת מתה נשמע כמעט אידיוטי והרי עשית ילדים וקעקועים ואת מהלכת באווריריות הזו שלך, משפיעה בחיוכיך על כולם, על כל הזקנים והגוססים של הכרמל. אבל אחרי היום ההוא כבר לא שינה כמה צחקת בקול וכמה מבטי התגרות של במי-יש-יותר-חיים-מאשר-בי זרקת אלי כי לא יכולתי כבר שלא לראות, שלא בי תוכלי להינצל. אני כבר לא יודעת אם היה בכלל רגע לא עזוב בינינו. את יודעת שניסיתי, זמן-מה עוד ניסיתי לא לעשות כלום עם זה, לא לקחת אחריות, להתרגל, אבל גם בזה אני לא באמת טובה כמוך. בספרטה שלי שמו דגש על משמעת רגשית. כשאמרת איך בסדר ונעים לך, המספיק/לא-מספיק כמעט החריש את האוזניים המלודרמטיות שלי והרגשתי אותך כל הזמן מדקלמת, מדקלמת ובקושי מדברת. אולי את צודקת ולהרגיש בבית טמון בידיעה הפשוטה שהיא לא תעזוב אותך לעולם. עוד לא החלטתי אפילו אם עצוב לי שאני עדיין/כבר לא שם עם האחת שלא תעזוב לעולם.
והרי זה מאפשר לך להסיר מליבך את הדאגה הגדולה ביותר, להפוך לבעלת הבית הזקנה הבודדה והאומללה ההיא, שבפעם הראשונה שהצגת אותי בפניה היא הושיבה אותנו במרפסת המרהיבה והגישה לנו קערת שקדים ואת הבטת בהם בחשדנות שנראתה אז המשך טבעי לחששות שניקרו וניכרו בך לפני פתיחת הדלת ולמהירות שבה הכנסת את הטבעת שלך לכיס ופלטת לעברי מעין הסבר למעשה ואני רק בדקתי (ואת זה עשיתי הרבה בהתחלה) ששלי יורדת מהאצבע ושבה אליה בקלות. ואני חשבתי שאת מוטרדת מהטריות של השקדים ושכחתי את האיסור על אכילה בשאול. אחר כך היא התעקשה להציג בפני את האצבע המעוקמת בכף הרגל, ומהעווית הקטנה שעלתה בזווית פיך הבנתי שזה טקס קבוע וידעתי שאני אמורה להבין ממנו משהו אבל לא ידעתי מה. ובמטבח הסתכלתי על התמונה שתלויה על המקרר – אם ובת, היא בוהקת ביופיה ואת בדרך להיות ואני כמעט בטוחה שראיתי שם משהו שלא ראיתי למשל באף תמונה שלי עם אמא שלי ואולי אפילו קינאתי. איך זה מסתדר עם הכל אין לי מושג אבל זה כבר לא משנה.
אז בבקשה, קבלי את שבריר השנייה של הנשימה החסרה.
אולי האישה החדשה/ישנה שלך תצליח לנענע אותך כך שתיפלט ממך חתיכת התפוח המורעל, אני יודעת שאת מאמינה בזה, ואת זה אני דווקא מבינה, שלהאמין בזה עשוי להספיק. אולי בגלל זה לקח לי זמן להיעלב מזה שהייתי החלופה, השיחה הממתינה. אמרת שאני שדרוג שלה אבל זה אף פעם לא ככה כי אין כלי אחיד למדידת ההעדר והיש. מה אני רוצה את שואלת?
אני פשוט לא רוצה שהדמות המציאותית שלך תפריע לבדיונית. אם באמת תחשבי על זה פעם תביני שאני נותנת לך את המקום המכובד ביותר והמתאים לך ביותר מבחינתי – מעוררת הגעגועים.
אולי האישה החדשה/ישנה שלך תצליח לנענע אותך כך שתיפלט ממך חתיכת התפוח המורעל, אני יודעת שאת מאמינה בזה, ואת זה אני דווקא מבינה, שלהאמין בזה עשוי להספיק. אולי בגלל זה לקח לי זמן להיעלב מזה שהייתי החלופה, השיחה הממתינה. אמרת שאני שדרוג שלה אבל זה אף פעם לא ככה כי אין כלי אחיד למדידת ההעדר והיש. מה אני רוצה את שואלת?
אני פשוט לא רוצה שהדמות המציאותית שלך תפריע לבדיונית. אם באמת תחשבי על זה פעם תביני שאני נותנת לך את המקום המכובד ביותר והמתאים לך ביותר מבחינתי – מעוררת הגעגועים.
כי הפוטנציאל תמיד רחב יותר, תמיד, תמיד. רגע, אומר לך שוב – תמיד.
לעיתים, וזה אולי נדיר יותר, הנרצח הוא גם הרוצח.
הגוף נאסף, על הסף, סופסוף. התשובה הפשוטה ביותר היא שאהבת אותי לא מספיק. יש גם תשובה מסובכת יותר. יותר מכול, הדגמת לי יפה את אותו לקח שלי, שהסוף וההתחלה כרוכים זה בזה בקשר בלתי נפרד, מחויב. רק תדעי שלרגע אפילו רציתי למות כדי שתוכלי להתאבל עלי באמת. עכשיו זה נראה פחות חשוב, זה בסדר שהרגשת רק מה שהרגשת, אמרת שאת לא מכירה עצמך אחרת, שזה הכי טוב שאת מכירה אבל קיווית למשהו אחר ואפילו בזה היה שקר, גם המְקוּוה קיים, מוכר באופן כזה או אחר. קצת מצחיק שדווקא בי ביקשת להינצל, להיות לא את. רצית ש"אפתח לך את הצ'קרות" כמו שצחקתי שיעל עשתה לי אבל לא באמת יכולתי. רק תדעי שלא היה דבר שרציתי יותר מלגעת בך. נכון שכמעט מיד ויתרתי על הנגיעה בך והסתפקתי בנגיעה בי אבל תודי שגם זה משהו.
ולא, אני לא חושבת שבאמת היינו שם שתיים, בדיוק על זה אני מדברת.
כל מה שנדרש ממני בעצם היה להביט במראה אבל את זה העזתי לעשות רק הרבה אחרי. היום, נדמה לי אפילו שרק כדי שלא אבין שבשבילי היית אבודה כבר מההתחלה עשית הכל עקום, (אבל זה שוב הביצה והתרנגולת) תמיד התחושה שהכל מאה אחוז אבל באחורי ההכרה הבעבוע האינסופי המציק בעקמומיות שבו, כמו המראות האלה, מגדילה, מקטינה, מקמרת, מתקערת, נעכרת, מתבקעת (אפילו זה – אף פעם לא ביושר), והרי ידעתי כל העת שזה חדר מראות ובכל זאת לא הצלחתי שלא לצבור את אי-הנחת. "הכל כלול" תאמרי בוודאי בחיוך הצידי שלך. אני זה הכל: חפונה, ספונה, גלומה, צפויה, מאכזבת (אה, סליחה, החיוך הצידי הוא שלי). והרי מוכרחים מראות וזה לגמרי לא מקרי שאחרי הפרידה נתנו זו לזו מראה: שלך יפהפייה ולא שימושית ושלי פשוטה עם צד רגיל וצד מגדיל.
רק מול המראה הבנתי שלא משנה כמה פעמים תאמרי שגם את שמאלית זה פשוט לא יסתדר לי, את תמיד תרגישי לי מימין, כי תמיד היית מולי ואף פעם לא לצידי. מצחיק איך פרט קטן מסדר תמונה שלמה. חבל רק שהסדר מעציב כמו הבלגן.
ואת באמת חושבת שאי אפשר לענות על מכתבים בעילום שם?
תצלום: יורם קופרמינץ
